ורוניקה, לוגן ואני

היום זה יום השנה השמיני לבלוג הזה! ואוו, לא תיארתי לעצמי שהוא יהיה עדיין בחיים אחרי 8 שנים ובעיקר לא תיארתי לעצמי שכל כך הרבה ישתנה אבל שום דבר בעצם לא ישתנה... האמת שההודעה הזו על יום השנה השמיני קצת הפתיעה אותי, נכנסתי לכאן עם תוכנית מסודרת, עם נושא מוגדר לפוסט ופתאום קפצה לי הודעה …

המשך לקרוא ורוניקה, לוגן ואני

מודעות פרסומת

בינתיים אני

שוב ימים של שקט, רעש פנימי בלתי נסבל ממשיך להשתלט והמילים לא מוצאות את דרכן החוצה. אני לא יודעת איך להתמודד עם הרגשות האלו הפעם, בינתיים אני משתבללת. בינתיים אני ישנה יותר מידי ופחות מידי במקביל. בינתיים אני אוכלת יותר מידי ופחות מידי במקביל. בינתיים אני שותקת וצועקת יותר מידי במקביל. בינתיים אני פחות אני …

המשך לקרוא בינתיים אני

20/11/2018

בשקט הזה הוא הכי חסר לי, העיניים שלי שורפות, המוח שלי מת שאני אכבה אותו, אבל החוסר שקט משתלט. בשקט הזה שאופף את החוסר שקט, הוא הכי חסר לי. או שאולי זה בחוסר השקט שאופף את השקט, הוא הכי חסר לי... אלו הרגעים שאנחנו מדברים, האמת היא שרק אני מדברת, אתה לא עונה, אולי אפילו …

המשך לקרוא 20/11/2018

תובנות של שעת לילה כמעט מאוחרת

קצת קשה לכתוב כשחצי חולים, העיניים דומעות ועייפות, הגרון חנוק והאף מתעטש, הגוף חלש ולא החלטתי אם זו תחילתה של שפעת או סתם אלרגיית עונת מעבר... אבל היום ראיתי את עצמי ופתאום זה היכה בי - אני אוהבת את עצמי. אני יודעת מה אני שווה. אני שונאת את החיים שלי, את מה שיצא מהם. אני …

המשך לקרוא תובנות של שעת לילה כמעט מאוחרת

דחוס

במטוס הביתה אין אוויר, הכל דחוס, סוגר עלייך. השמש האוקראינית החליטה לצאת לכבוד היום האחרון שלנו, כאילו להראות לנו שלא הכל אפל בה. אמנם יש בה מלחמה, יש בה עוני, יש לאומנות שבטח תהפוך עוד מעט לאנטישמיות, אבל יש בה גם ירוק, יש בה ערים מלאות בתי קפה מעוצבים, יש בה אנשים. היום האחרון שלנו …

המשך לקרוא דחוס

2018

2018 התחילה בסערה! הכל השתנה לטובה! ניצנים של הבטחות ואופטימיות זהירה התממשו במלוא הכוח! כן, 2018 היתה שנה נהדרת! ועכשיו לאמת... לא, היא רק התחילה. ואין לי שוב הבטחות לשנה החדשה, אני לא מאמינה בזה - אלו סתם הצהרות שלא מחזיקות מעמד 5 דקות... אבל, האמת שהיא באמת התחילה בסערה - או יותר נכון המשיכה …

המשך לקרוא 2018

כשאמות

כשאמות, אנשים יספרו עליי דברים, יחלקו זכרונות. כשאמות, אנשים ישמעו סיפורים עליי, יאגרו לעצמם זכרונות. כשאמות, אני אהפוך למישהי אחרת, למישהי שהם חשבו שהייתי. כשאמות, לא אוכל לתקן תפיסות מוטעות, לא אוכל לספר את הצד שלי, לא אוכל לחלוק זיכרונות. מעניין אם אנשים ירגישו שהם הכירו אותי. מעניין אם אנשים יופתעו מהסיפורים של אחרים עליי. …

המשך לקרוא כשאמות