19/2/2020

זו נחיתה קשה, אחת היותר קשות שהיו לי.

געגוע ללבן הבוהק, למרחבים הפתוחים, לחופש המוחלט, לאנשים וללבד, לפעילות האינטנסיבית שלא תלויה בהחלטה שלי אם לצאת ולקום – עושים כי מישהו אומר והחליט.

זו נחיתה קשה, למרות היום התאוששות שלקחתי לעצמי.

הקירות סוגרים עליי, הבית לוחץ עליי, הפחד מההתחלה החדשה הלא ברורה, החששות שלא אמצא את המקום שלי, הרצון שלי לשכב מתחת לשמיכה ופשוט להיעלם – הכל משתלט עליי שוב.

זו נחיתה קשה, ואין לי למי להסביר את זה. אולי רק לך…

כי את החושך הזה שבתוכי הרוב לא מכירים, את התהומות האלו שאני מכירה יותר מידי מקרוב אף אחד לא מכיר – רק אתה (ואתם, אבל אתם לא באמת יודעים מי אני…).

הלוואי והלבן הזה היה נשאר מסביבי, הטמפרטורות הנמוכות, העצים הירוקים/לבנים, המעילים הגדולים, הנופים המדהימים ובעיקר לוח הזמנים המלא שלא משאיר לי יותר מידי זמן לנפילות האלו.

עוד שבוע וחצי ויהיה לי את כל הזמן שבעולם, השעון יתקתק בקול רם ואני מקווה להתמודד…

תעזור לי בזה, טוב?

נ.ב.

אין לי מושג למה, אבל יצא שדיברתי היום עם מישהו מהקצביה. באמת שאין לי מושג למה אני ממשיכה לעשות את זה לעצמי. אפילו קבענו דייט לחמישי, דייט שנראה לי עכשיו כל כך מיותר… יש לי יומיים לעבוד על עצמי ולהגיע עם חיוך וקצת יותר אמונה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s