9/2/2020

היא כבר לא בבית שלה, אבל בחלק ממנו נשאר הריח המוכר – זה שעד שהוא נעלם בכלל לא שמים לב שהוא הריח שלה, הריח של הבית.

היא כבר לא בבית שלה, ידיים שונות נוברות בזיכרונות, במזכרות, בבגדים, במגירות, בארונות, באלבומים, בחפצים, בדברים.

והעיניים שלי אדומות כשכולם מפטפטים וצוחקים, מוצאים עוד זיכרון מוכר, עוד חפץ שלא לגמרי ברור איך הגיע, עוד דבר אייקוני, עוד משהו לקחת.

הבית מתרוקן, הוא ריק כל כך בלעדיה אבל ריק אפילו יותר בלי החפצים שלה, הדברים שתמיד היו שם, באותו המקום, עם אותו הסדר ואותו הריח.

חפצים עוברים מיד ליד, כולם רוצים עוד זיכרון קטן שיילך איתם הביתה, ואני רוצה שיעצרו רגע, שיתנו לי עוד קצת לנשום את הבית, את הריח. שיחזירו הכל למקום ויתנו לדברים רגע להיות. כי הבית כבר חסר את סבא וסבתא, איך הוא יסתדר בלי הדברים שלהם? איך אני אסתדר???

סבתא, אני יודעת שכל כך רצית שזה ייגמר, ש-99 שנים הספיקו לך, אני יודעת שזה לטובה, אבל אני כל כך מתגעגעת.

אני מנסה להיות חזקה, אני לרוב מצליחה, אבל הכל רץ מהר מידי, משתנה מהר מידי, נעלם מהר מידי ואני כל כך מתגעגעת.

אני מקווה שטוב לך…

אני מקווה שאתה מטפל בה טוב, כי מגיע לה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s