סבתא שלי

הבית של סבתא וסבא שלי ריק.

סבתא עברה לגבעה, ממש על יד סבא. יש להם נוף לים וצל מהעץ הגדול.

הבית של סבתא וסבא שלי ריק.

דמעות מציפות את הגרון ברגעים מאוד מוזרים וחיוך עולה על השפתיים מזכרונות מאוד אהובים.

הבית של סבתא וסבא שלי ריק.

אנשים מסתובבים בו, נכנסים ויוצאים. נכדים מפשפשים במגירות ומוצאים מכתבים וברכות. משפחה מתכנסת לחלוק זיכרונות ורק סבתא כבר לא בכורסא שלה, כבר לא מחלקת הוראות, כבר לא מחייכת למראה הנינים, כבר לא איתנו.

היא הלכה כמו שהיא חייה. בתנאים שלה, בדיוק כמו שרצתה.

היא הלכה כמו שהיא חייה. עקשנית, עד הרגע האחרון.

היא הלכה כמו שהיא חייה. בקצב שלה, גם אם הוא יותר איטי מהנורמה, גם אם הגיל יותר מבוגר מהרגיל.

סבתא – עברו יומיים ואני כל כך מתגעגעת. נפגשנו ביום חמישי ואת ידעת שהסוף מתקרב, כל כך רצית שהוא יגיע. ידענו שזה קרוב, קיווינו שזה קרוב. אבל אני כל כך מתגעגעת.

הריח שלך מתחיל להיעלם מהבית.

אנשים ממלאים אותו, דברים זזים ממקום למקום, המחשבות על העתיד נזרקות לאוויר וכולם רוצים לעצור את הזמן, לחזור לאחור ולהחזיר אתכם מהגבעה החדשה שלכם, רק לעוד רגע לשבת על המרפסת, לאכול עוד ארוחה משותפת, לראות עוד סרט, ללכת לים, לצחוק או סתם להיות.

סבתא, אני מתגעגעת.

וזה לא ייגמר לעולם.

תמסרי דש לסבא…

געגועים / חווה אלברשטיין

ולא עוברים בבית בדרך לצפון
ולא עוצרים שם בדרך חזרה
והמרפסת שממנה נופפו לי לשלום
תלויה כמו עריסה ריקה