רגועה

החליפו את ממשק כתיבת הפוסטים באפליקציה כאן ואני חייבת להודות שהממשק החדש ממש מציק. זה לא שהממשק הקודם היה כזה גאוני, אבל לפעמים המעצבן המוכר עדיף על המעצבן הלא מוכר…
בכל מקרה, עכשיו שמצאתי את הכפתור שמחזיר אותי לממשק הישן (לפחות זמנית), אפשר להגיע לעניין 😉

אני באס"ק די רציני בעבודה, עובדת אבל בעצימות יחסית נמוכה. גם כי כבר יש לי הרבה פחות פרויקטים וגם כי אני לא מאוד יעילה כשיש לי יותר מידי זמן פנוי וגם כי כבר אין לי חשק…
התחלתי חפיפות ומועד ההודעות לעובדים והלקוחות ממש מתקרב וזה מרגש ומלחיץ בו זמנית.
כי אני משערת מה יהיו התגובות אבל לא יודעת בוודאות וכבר טעיתי לא מעט עם התחזיות שלי לגבי תגובות של אנשים במהלך התהליך הזה.
כי זה הופך את הסיום הזה לאמיתי וזה לא ממש פשוט אחרי כל כך הרבה שנים באותו מקום, עם אותם האנשים ואותם ההרגלים.
כי זה מקרב את הלא נודע בצעדי ענק אליי ואני ממש לא יודעת מה יהיה ומה בא לי לעשות כשאהיה גדולה ומה אני אעשה אם לא אצליח ומה אני אעשה אם אני אפול ומה אני אעשה אם אני אשקע עמוק.
כי תמיד היתה לי את התקווה ש"משנה מקום, משנה מזל" (למרות שמעולם המזל שלי לא השתנה כששיניתי מקום…) ומה יקרה אם כלום לא ישנה? ומה יקרה כשכלום לא ישנה?!?

היום הגעתי לקבוצה רגועה, במעין תחושת שלווה אבל לא בדיוק. היא התנהלה יחסית על מי מנוחות, לא ממש התייחסו לפיצוץ שהיה וזה התאים לי. החלטתי שאני לא נכנסת לזה שוב, שבא לי קצת להניח לדברים ולתת לקבוצה להתנהל בכיוונים שהיא בוחרת.

המשכתי להניח לזה גם כשג' בחר להתנצל בפני י' על ההתנהגות שלו בשבוע שעבר כי הוא הרגיש שהוא הגזים ושהוא קצת פגע בו והוא לא אוהב לפגוע באנשים כי בסך הכל אדם של אנשים, בחרתי גם להניח לעובדה שאף אחד לא זכר למה לעזאזל הוא מתנצל ולמרות זאת הוא "חשב על זה כל השבוע וזה ממש ליווה אותו", בחרתי גם להניח לזה שאף אחד לא טרח לשאול אותו או להגיד לו "על זה אתה מתנצל? זה ליווה אותך? אבל הדיבור המלוכלך שלך לפני 3 שבועות ולפני שבועיים לא?!?" בחרתי להניח לזה ולא להיכנס לעוד ויכוח…

בחרתי לא לתפוס יותר מידי נפח בקבוצה, לא להחרים אלא פשוט יותר להקשיב, לתת לאחרים את הבמה אחרי יותר מידי זמן שהייתי במרכז תשומת הלב. אז כשת' העלתה שאלה ועשתה סבב תשובות, בחרתי לשתוק למרות שהיתה לי דעה מאוד מוצקה. אולי אפילו בגלל שהיתה לי דעה מאוד מוצקה. בסוף היא שאלה לדעתי, עניתי. ניסיתי להיות רגילה, ניסיתי לענות רגוע, כמו שאני בדרך כלל ואפילו די הצלחתי…

השעון המשיך לתקתק ועוד נושאים הועלו ועוד נושאים נדונו והקשבתי וחייכתי והינהנתי ושתקתי לרוב. לפעמים לקחת צעד לאחור ולהקשיב זה הדבר הנכון לעשות. אז כשל' שאלה אותי משהו בסגנון "איך את מרגישה היןם בקבוצה", התשובה שלי היתה פשוטה "רגועה". וכשהפסיכולוגית החביבה עליי ביקשה שאסביר מה זה רגועה בשבילי, עניתי "אין עליי שום משקל, שיחררתי."

הם רוצים שאשאר, אם ביקשו – חלקם. הם חושבים שיש לי הרבה לי מה לתרום לקבוצה. אמרתי שאני יודעת ושאני מאוד מעריכה, כי אני באמת מעריכה. הראש יודע שהדבר הנכון זה להישאר ולהילחם.
הלב רוצה שמישהו סוף סוף יגיד: "אני יודע שנפגעת, בצדק. דיברו אלייך לא יפה והפקרנו אותך. ג' אתה יודע שהיית לא בסדר וזה ממש הגיוני שנפגעת כל כך."
אחרי זה, שיבקשו שאשאר,
אחרי זה, אולי אמצא את הכוחות הנפשיים להישאר ולהתחיל לבטוח מחדש…

מחר חופש, חגיגת גרנד פרי תל אביב. אם אתם שם, תחפשו אותי ביציע 2… 😀 🥋 😀

אור / מרסדס בנד

שמעתי היום את השיר הזה ברדיו ופתאום הבנתי שממש התגעגעתי אליו…

לכי עד סוף הדרך
תיראי שם סוף הדרך
בסוף הדרך, כשהולכים עד הסוף בדרך
אז פתאום רואים את האין סוף

נ ב. הממשק החדש אפילו יותר גרוע ממה שחשבתי והשילוב עם הממשק הישן הרבה יותר בעייתי ממה שצפיתי 🤨