בזמן האחרון

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי נלחמת בתחנות רוח.
בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מותקפת בלי סיבה.
בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי לבד, יותר מהרגיל.

אני לא מצליחה להבין אם אני באמת לא מובנת או פשוט לא מבינה.
אני לא מצליחה להבין אם אני רגישה מידי או שבאמת כולם נגדי.
אני לא מצליחה להבין למה אני לא בסדר וכל השאר ממש כן.

כל מה שאני יודעת זה שאני לא מסכימה שיתעמרו בי.
כל מה שאני יודעת זה שאם אני לא יכולה לנשום כשהוא מדבר אליי, פורק עליי את התיסכולים שלו – אני לא צריכה להיות שם.
כל מה שאני יודעת זה שאם אני עוצרת בתוכי את הבכי עד לסיום הפגישה (ומגניבה כמה דמעות באמצע שלה ביציאה "לשירותים"), זה כבר לא המקום בשבילי.

רציתי שמישהו יכיר בהרגשה שלי,
רציתי שמישהו יגיד שזה בסדר שנפגעתי,
רציתי שמישהו יהיה שם בשבילי.
קצת מאוחר, אבל בסוף י' אמר את זה, קצת עקום, אבל אמר…

קצת זה לא מספיק, זה לא משכיח את כל הכאב והחרא שג' זורק עליי.
קצת זה לא מספיק, זה לא גורם לי לרצות להילחם על מקומי.
קצת זה לא מספיק, אבל זה מכניס קצת דמעות של הקלה בתוך דמעות העצב…

82437224_2830990500255440_4448884505683427328_o

מגיע לי יותר / דודו טסה

תסתכלי לי בעיניים
תסתכלי לי בעיניים
אני צריך מבט, רוך
מגיע לי יותר
מגיע לי יותר
אפשר לחיות חיים שלמים על יד
אפשר לחיות חיים שלמים על יד
אבל אני מגיע לי יותר
מגיע לי יותר
מגיע לי יותר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s