1/12/2019

בעוד 24 שעות כבר אשייט לי בין העננים, בדרך לארץ רחוקה וקרירה, בדרך לחופשה הכל כך מצופה.

בעוד 24 שעות אהיה בתחילתו של המסע אל מעבר לים, אהיה אי שם מעל הים התיכון בדרך לעיר האורות האמיתית לעצירה קצרה והמשך המסע אל מעבר לאוקיינוס הגדול אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

זו קפיצה קצרה, שבוע ואני כבר כאן חזרה.

זו קפיצה קצרה, אך כל כך הכרחית.

זו קפיצה קצרה, ואני ממש בציפיה להתחיל לקפץ.

אבל,

בפעם האחרונה שקפצתי לארץ ההזדמנויות הבלתי נגמרות זו היתה קפיצה קצת יותר ארוכה, זו היתה חופשה ממש טובה, אבל היא הסתיימה רע. סבא אושפז ולמעשה זה היה הסוף. כש"נפגשנו" שוב כשחזרתי, רק אני הייתי שם. הוא שכב על המיטה בבית החולים, ללא הכרה או מורדם, הגוף שלו היה שם אבל הנפש כבר לא. והאמת, גם הגוף החזק ומלא חיים שלו כבר לא היה, רק צל של מה שפעם היה סבא.

הפעם סבתא לא במייטבה.

היא במדרון החלקלק הזה כבר כמה זמן, מחזיקה מעמד, בתפקוד מרשים ביותר לגילה המופלג – אבל המדרון חלקלק.

אז, בפעם האחרונה שנסעתי, הכרחתי את סבא להבטיח שהוא לא יעשה שטויות כשאני לא נמצאת. זו הפעם היחידה שאני זוכרת שהוא הפר בכזו בוטות הבטחה שלו אליי.

הפעם, לא העזתי לבקש מסבתא את אותה הבטחה. רק סיפרתי שאני נוסעת וכבר חוזרת.

הסוף קרוב, אני יודעת.

אבל בבקשה, לא עכשיו, עוד קצת…

לא בגלל הנסיעה – כי אני עדיין לא מוכנה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s