כל בוקר אני מבטיחה לעצמי שהיום אני אלך לישון בשעה נורמלית, אאגור כוחות ואקום כמו בנאדם.
כל צהריים, כשהעייפות משתלטת, אני חוזרת לעצמי על ההבטחה – ללכת לישון בשעה נורמלית, לאגור כוחות ולקום כמו בנאדם.
כל ערב אני נזכרת בהבטחה הזו לעצמי, מבטיחה לעצמי שעוד שנייה אלך לממש אותה, רק הירגעות קטנה מול הטלוויזיה, ניקוי ראש קליל מול המחשב, ממש עוד שניה…
כל לילה השעון מתקתק מהר יותר ויותר, היום הופך מחר וכשאני מוצאת את עצמי סופסוף נכנסת למיטה, אני נזכרת בהבטחה ומנסה לצמצם נזקים. ואז, הטלפון נפתח לאיזה חיפוש ממש חשוב לפני שאשכח, ועוד סיבוב התעדכנות אחרון לפני שסוגרים את היום במבחר אתרים ואפליקציות ולפעמים עוד פוסט קצר לפריקת רגשות…
כל בוקר,
כל צהרים,
כל ערב,
כל לילה.
אולי מחר…
