בתי קברות

זו מין מוסכמה שכזו שבתי קברות הם מקום עצוב.

האמת, הם לא מעציבים אותי. האנשים החיים שמבקרים שם עשויים להעציב אותי, המתים – לא כל כך.

המתים מעציבים אותי בלילה לפני השינה, כשהגעגועים תוקפים. לפעמים באמצע הנהיגה בדרך לאנשהו כשמשהו מזכיר לי אותם. לפעמים בחזרה מהחיים שמזכירים איכשהו את המתים ושוב – הגעגועים תוקפים.

אבל בבית הקברות, המתים לא מופיעים. הגעגועים לא תוקפים. איכשהו, משום מה, יש איזשהו ניתוק ריגשי וכל מה שנשאר זה הפסטורליות היחסית, המילים העמומות והמשפחה הגדלה.

סבא, סליחה שעשינו לך רעש באמצע הצהריים אבל אני יודעת שבתוך תוכך אתה מת על זה 😉

סבא, היית מאוד חסר היום אחרי הצהריים כשכולנו הגענו אליכם לא.צהריים וכמו בכל שנה ב-9 השנים האחרונות רק אתה לא הגעת…

סבא, דיברנו באריכות אתמול בלילה, נראה לי שהתשתי אותך בעידכונים, סיפורים ודמעות. אתה כרגיל שתקת. זה בסדר, אני רגילה. רק שתדע שהכיסא שלך על המרפסת היה שיחת היום. הוא נעלם. גם אתה…

פעם ביום / רחל ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s