מילואים

מילואים הם קונספט מוזר, פתאום באמצע החיים לובשים מדים ומתנתקים מהעולם.
נכנסים למין מערבולת זמן וחוזרים 20 שנה אחורה, כי אומנם הטכנולוגיה השתנתה אבל הראש הצה"לי נשאר בדיוק אותו הדבר…

היה קר,
היה משעשע,
היה לא יעיל,
היה לא טעים,
היה מעניין,
היה משעמם,
היה בודד…

הבעיה הכי גדולה עם מכונת הזמן הזו שנקראת מילואים, היא המראה הענקית שהיא מצמידה לי לפנים.
שוב אני לבד, שוב אני לא מוצאת את המקום שלי.
שוב אני היוצאת דופן, שוב אני לא מצליחה להיכנס פנימה.
שוב אני לבד, שוב אני רק עם עצמי.
צופה מבחוץ,
מסתכלת עם העולם מסתדר בזוגות, בקבוצות ואני שם בחוץ, לבד.

חשבתי שהתקדמתי בחיים, שהשתנתי קצת, אבל החיים הוכיחו לי שעם כל ההתקדמות שלי – די נשארתי באותו המקום, רק עם מודעות עצמית מעצבנת במיוחד…

הצלחתי להכיר קצת אנשים, לפתח שיחה על כל מיני עניינים חשובים ולא חשובים,
אבל בסופו של יום נשארתי לבד, מילולית.

מכירים את הסיטואציה הזו שכולם הולכים להתקלח ולאחר מכן מתפזרים לכל מיני מפגשים חברתיים על כוס קפה או שטויות מהשק"ם?
אז אני נשארתי מתחת לשק"ש עם הספר שלי, לבד.

מכירים את הסיטואציה הזו שמתיישבים באוטובוס בדרך לאנשהו וכולם מתחלקים זוגות זוגות ותמיד יש את האחד שנשאר לבד?
אז אני נשארתי לבד.

מכירים את הסיטואציה הזו שמתכנסים וממתינים שמשהו יתחיל, מתחילות להיווצר קבוצות קטנות שמדברות ומעבירות את הזמן והקבוצות האלו בעצם יוצרות מעגלים קטנים של שיחה?
אז אני זו שנשארתי צעד אחד מחוץ למעגל, מנסה להידחף פנימה, למעגל ולשיחה, אבל למעשה ממש לבד.

מכירים את הסיטואציה הזו שנכנסים לאולם להרצאה או שיעור או כנס וכולם מתיישבים עם החבר'ה שלהם?
אז אני זו שנשארתי בלי חבר'ה, נדבקת לכמה אנשים שאני מכירה, כל פעם למישהו אחר רק כדי לא להרגיש לבד, אבל למעשה מאוד לבד.

מכירים את הסיטואציה הזו שקבוצת הוואטסאפ מתחילה להיות מופצצת בתמונות וסלפי קבוצתי?
אז אני לא חלק מהן, כי אני לבד.

נכון, היו נסיבות מקלות,
הרבה מהאנשים מכירים אחד את השני עוד מהסדיר ואני הגעתי מחוץ ליחידה.
הרבה מהאנשים עושים מילואים כבר שנים ואני די חדשה ביחידה.
הרבה מהאנשים ממש צעירים ואני די זקנה ביחידה.
אני שייכת ליחידה אבל מושאלת לאחרת, כך שלמעשה אני לא פה ולא שם, לא בלו"ז עם אלו ולא לגמרי בלו"ז עם אלו – קצת לבד.

נכון, לא הכל היה שחור,
כי כן הכרתי אנשים – שיטחית מאוד, אבל היכרתי.
כן נראה היה שאנשים מכירים אותי, מעריכים אותי – שיטחית, אבל מעריכים.

נכון, הערכה זה נחמד,
אבל באמת שלא היתה לי בעיה בנושא הזה.
הלבד הזה – זו הבעיה שאני לא מצליחה לפתור…

בלילה האחרון למילואים, עם מעט מאוד סוללה וערב ארוך עוד לפניי, אח שלי שלח לי הצעה מפתיעה – להכיר לי מישהו.
הסכמתי, מה יש לי להפסיד? 🙂
יום למחרת הבחור סימס אבל הייתי בהכרה מעורפלת לאחר כל לילות הקפואים האלו. חזרתי אליו לאחר כמה שעות ולאחר הסתמסות קצרה סיכמנו לדבר למחרת.
היום דיברנו.
זו היתה שיחה ארוכה במיוחד לשיחה ראשונה.
היא זרמה לרוב והיתה לעיתים קצת עקומה – אבל נראה לי שבחינניות.
קבענו להיפגש בהמשך השבוע.
אני לא יודעת מה ייצא מיזה, אני מנסה לא לטפח ציפיות מוגזמות וגם לא לדכא אותן יותר מידי.
אני מנסה למצוא את המינון הנכון של הציפיות, כאלו שיאפשרו צמיחה ולא דיכוי של ההתחלונת הזו.
מי יודע, אולי יהיה לי משהו משמח לספר עליו בשבוע הבא…

Never Far / The Paz Band

Open my mind help me learn
Let me know you
Feel the burn
Help me see you as you are
Love
Love is never far
Love
Love is who we are

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s