דחוס

במטוס הביתה אין אוויר, הכל דחוס, סוגר עלייך.

השמש האוקראינית החליטה לצאת לכבוד היום האחרון שלנו, כאילו להראות לנו שלא הכל אפל בה. אמנם יש בה מלחמה, יש בה עוני, יש לאומנות שבטח תהפוך עוד מעט לאנטישמיות, אבל יש בה גם ירוק, יש בה ערים מלאות בתי קפה מעוצבים, יש בה אנשים.

היום האחרון שלנו הוא יום מוזר. כבר יומיים שאני לא יכולה להכיל יותר את סיפורי יהדות העבר, הקהילה שהושמדה. אני זקוקה קצת לאוויר. אבל במטוס הכל דחוס, אוויר ממוחזר שלא נותן לנשום לעומק.

נסענו עד לשם כדי לנסות למצוא את סבא, להכיר את הילדות, להבין איך היה, ללמוד עוד על מה שקרה.

נסעתי בחשש משבוע אינטנסיבי עם אבא ואמא שעשוי להביא לפיצוצים מיותרים, בחשש משבוע אינטנסיבי עם עוד 10 אנשים זרים באוטובוס אחד בנקודה הכי רגישה שיש – חיפוש אחר השורשים ואחר הזוועות.

זה מוזר, השבוע נגמר וממש לא בא לי לחזור הביתה. לא בא לי לחזור לשיגרה, לטירוף של העבודה, לחיים האמיתיים. אני לא יכולה להכיל אותם יותר.

זה מוזר, השבוע נגמר וממש לא בא לי לחזור הביתה. בא להישאר עוד קצת עם האנשים האלו שאני לא מכירה ולא מכירים אותי אבל נראה שהם מחבבים אותי ובחלקים גם מעריכים אותי.

ברור לי שזו אשליה אופטית. ברור לי שזה לא באמת יכול היה להימשך ככה לאורך זמן. אבל נמאס לי להתמודד עם הדיסוננס הזה בין התגובות של האנשים אליי היום לבין המצב האישי שלי. פער עצום שכזה, פער שאני באמת לא יודעת להסביר, לא יודעת לעכל, לא מצליחה להתמודד איתו.

במטוס הביתה אין אוויר, הכל דחוס, סוגר עלייך. הזיכרונות, המציאות…

נסעתי לנסות למצוא את סבא. הוא לא שם. מבחינתי הוא עדיין יושב על המרפסת שלו, בגופיית סבא, מכנסיים קצרים וסנדלים חומים. יושב ומחכה שנבוא לבקר והוא יראה לנו את הרכישה האחרונה שלו בסופר – "משהו טוב, בלי צוכר".

נסעתי לנסות למצוא את עצמי, חזרתי עם אותה עצמי.

בערך…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s