4 ימים

4 ימים של הדחקה נגמרו.

הכל התפוצץ לי בפנים, או יותר נכון – הכל התפוצץ לי מפנים.

4 ימים לקח לאפשרות שאולי זה חזר לשקוע, 4 ימים ולילות שזה ריחף באוויר אבל לא לגמרי פרץ את גבולות ההבנה.

ובלילה הרביעי זה הגיע.

עוטף אותי בכל כיוון, זוחל לאט לאט בתוך הגוף, שולח זרועות שחורות אבל בלתי נראות ללב, למוח, לשק הדמעות…

אי אפשר לישון שזרועות שחורות ובלתי נראות שלוחות ברחבי הגוף. אי אפשר לישון אחרי שהאפשרות שזה חזר שקעה. אי אפשר לישון כשהמחשבות על מה אם מציפות…

עוד לא עברה שנה. זה נראה כאילו עברו כבר שנים, אבל אפילו שנה עדיין לא עברה.

אולי כדאי שבכל זאת אתחיל בהתחלה. אולי קצת סדר כאן, יעשה לי סדר בראש, ירגיע, ייתן לי לישון…

בשישי בצהריים ישבנו לאכול, בין ההכנות לליל הסדר חנכנו את המצות ועוגיות הבוטנים האהובות על אבא ועליי.

הוא עובד קשה לאחרונה, האמת שהאחרונה הזה נמשך כבר תקופה די ארוכה… בכל מקרה, כשהוא עובד קשה מידי לפעמים הוא חסר סבלנות, זה די מובן. הוא חסר סבלנות גם לפני ביקורת אצל הרופא, אבל הביקורת שהיתה לפני 3 שבועות עברה בהצלחה אז זה חוסר סבלנות של עבודה קשה, לא?

ואז זה התפוצץ, לקראת סוף הארוחה אמא העירה לו שלא לגרד את היד. אפילו לא שמתי לב אבל יש לו גירוי די רציני שם. לא הבנתי אפילו איך, אבל תוך שניה השיחה קיבלה כיוון שונה והוא אמר שזה בטח חזר. אחותי ואני ביטלנו אותו עם חיוך – "הרי רק עכשיו היית בביקורת". את ההסבר שאנחנו לא מבינות כלום וגירוי כזה זה תופעת לוואי של הסרטן כבר ביטלנו בחיוך הרבה פחות בטוח… כרגיל, ההצעות שלנו שפוט יקבע תור לרופא נדחו על הסף עם סיבה לא הגיונית כלשהי.

תייקתי את השיחה תחת "דברים לדבר עם אח שלי" והדחקתי כל הערב.

בלילה, נסענו חזרה מהסדר. הקפתי את אח שלי לחברה שלו ועל הדרך סיפרתי לו על השיחה, בטון של "תשמע איזו שטות אבא הכניס לעצמו לראש". אבל באמצע הסיפור קלטתי את המבט של אח שלי מרצין יותר ויותר לאורו של האתר הנבחר לבירור לגבי תופעות לוואי של סרטן.

הוא לא נלחץ בקלות אח שלי, אנחנו קצת דומים בזה. מחזיקים את עצמנו, שומרים בפנים. אז כשהוא התחיל לקלל ולהתבאס עליי, הבנתי שאולי אבא לא מגזים, אולי…

4 ימים עברו, אח שלי כבר ניסה לדבר עם אבא ולשכנע אותו בכל זאת לקבוע תור. גם הוא נתקל בהתנגדות, אבל לפחות הם סיכמו ש"נראה מה יהיה עם זה בעוד שבוע".

4 ימים עברו ופתאום זה מציף אותי. מתערבל לי במוח, בלב, בשק הדמעות.

אני לא יודעת איך הוא יתמודד אם זה באמת חזר – הוא לא התמודד נפשית טוב עם הטיפולים…

אני לא יודעת איך אמא תמודד אם זה באמת חזר – המצב של סבתא לא ממש מעודד ואבא לא בדיוק מטופל קל…

אני לא יודעת איך אנחנו נתמודד אם זה באמת חזר – זה היה קשה ככ בפעם הקודמת…

אני לא יודעת איך אני אתמודד אם זה באמת חזר – הזמן עצר מלכת בכל התקופה ההיא, הדאגה השתלטה, התיסכול הציף, הפחד…

4 ימים של הדחקה נגמרו.

הכל מתפוצץ לי בפנים, או יותר נכון – הכל מתפוצץ לי מפנים.

4 ימים לקח לאפשרות שאולי זה חזר לשקוע, 4 ימים ולילות שזה ריחף באוויר אבל לא לגמרי פרץ את גבולות ההבנה.

ועכשיו, בלילה הרביעי זה הגיע…

Are You Alright / Lucinda Williams

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “4 ימים

  1. פינגבאק: 24 ימים – +shloshim30

  2. פינגבאק: 6/11/2018 – +shloshim30

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s