לא שכחתי…

לא שכחתי אתכם,

לא שכחתי את הבלוג הזה,

לא שכחתי אותי…

התחלתי לכתוב לא מעט פוסטים בתקופה האחרונה, בעיקר בראש שלי. כל כך הרבה פעמים הייתי בטוחה שאני כבר מתיישבת, פותחת את המחשב ונותנת לפוסט לזרום מבין האצבעות שלי. אבל בכל פעם שהמחשב נפתח, האצבעות נעמדו דום, הלב ברח לכיוון המשחקים על כלום, לכיוון האתרים שמבזבזים את הזמן בכל כך יעילות, לכיוון הטלוויזיה שממסכת ומפעילה רעש סטטי מבורך. וככה, נעלם עוד שבוע ועוד פוסט…

זה לא ששכחתי אתכם,

זה לא ששכחתי את הבלוג,

זה לא ששכחתי אותי…

שוב נשארתי לבד, אני והמחשבות המודחקות שלי. לא ששכחתי אבל קצת הדחקתי, קצת ברחתי. זה לא באמת עובד, אבל לפעמים הסימום הזה של ה'לא לחשוב' מצליח. לפעמים כל הסחות הדעת מצליחות לדחוק את האמת אי שם למטה, לאיזור הזה בבטן שלא באמת מרגישים ביום יום אבל לאט לאט הוא מתרומם ותוקף.

זה לא ששכחתי אתכם,

זה לא ששכחתי את הבלוג,

זה לא ששכחתי את עצמי…

כל מיני חלקים בחיים שלי היו צריכים להיכתב כאן בזמן הזה, כל מיני סיטואציות היו צריכות לקבל מקום של כבוד, כל מיני רגשות היו צריכים להתפרק כאן, אבל הכל כלוא אצלי. שום דבר לא מרגיש לי מספיק מעניין או חשוב. בעצם, חלק מהדברים מרגישים לי יותר מידי חשובים, יותר מידי גדולים עליי, יותר מידי בשבילי עכשיו…

זה לא ששכחתי אתכם,

זה לא ששכחתי את הבלוג,

זה לא ששכחתי את עצמי…

אולי זה היה עוזר להזיז משהו אצלי אם הייתי כותבת על החברים החדשים בקבוצה והפיצוץ הגדול שכבר היה לי איתם (טוב, עם אחד זה היה ריב קטן ועם השני זה היה פיצוץ גדול).
אולי הייתי צריכה לספר על הבחורים האלו מהאתר שהיו חלק מהניסיון שלי להתמודד עם הבהלה שתקפה אותי כששמעתי שאח שלי קרוב להציע נישואין לחברה שלו – בחורים שנתקלו בהתלהבות התחלתית ואז היעלמות מופתית (סליחה, פתאום חטפתי שפעת ארורה שהיוותה תירוץ מושלם).
אולי הייתי צריכה לספר על הסופ"ש המשפחתי המורחב שכלל 2 רווקות, אחת זקנה (אני) ואחת קצת יותר צעירה (בת דודה) ששוכנו בחדר משותף כשכל היתר זוגות-זוגות/משפחות, ששובצו לרכבים של אחרים כשכל היתר זוגות-זוגות/משפחות.
אולי הייתי צריכה לספר על כאבי הראש הלא נורמליים שתקפו אותי במשך 3 חודשים ואף אחד לא הצליח לגלות מה הם, על הסיוט המשתק הזה, על המבטים והשאלות של האנשים מסביב, על הרמזים כאילו הכל פסיכוסומטי, כאילו הכל מלחץ, על הרופא שערך את כל הבדיקות האפשריות בעולם (לטענתו) ובסוף המליץ מכיוון שהתדירות והעוצמה במגמת ירידה משמעותית: "להתעלם מהכאב, ואם זה ממש כואב קחי כדור כל 8 שעות".

זה לא ששכחתי אתכם,

זה לא ששכחתי את הבלוג,

זה לא ששכחתי את עצמי…

כנראה שהייתי צריכה לנבור כאן יותר לעומק בריב הלא מדובר שהיה לי עם אחת החברות הכי טובות שלי. ריב שאני לא בטוחה שהיא יודעת שהיה לנו. סיטואציה שגרמה לי לקחת 10 צעדים אחורה, להיכנס פנימה לתוך הקונכיה שלי, להיעלם מהעולם כי אי אפשר באמת לסמוך על מישהו כאן…

כנראה שאני צריכה לשפוך כאן את הפחד הזה שאוכל אותי מהרגע המתקרב הזה, משיחת הטלפון שתמוטט אותי, מההודעה הזו שהחיים כבר לא יהיו כמו שהם היו כי היא כבר לא איתנו. אני מתכוננת כל כך הרבה לקראת זה, אבל עכשיו זה יותר קרוב מתמיד, יותר מוחשי מתמיד, יותר מפחיד מתמיד. אני כאילו חזקה, מעמידה פנים, אבל עכשיו בלילה, בחושך, כשאף אחד לא בסביבה, הדמעות זולגות כמו מפלים, רק מהמחשבה שהרגע הזה עוד מעט מגיע. כי זה מתקרב, כי היא כבר מותשת, כי אפשר להבין, אבל אני לא באמת יכולה להרפות ואני לא באמת יודעת להתמודד עם אובדן שכזה…

זה לא ששכחתי אתכם,

זה לא ששכחתי את הבלוג,

זה לא ששכחתי את עצמי…

זה סתם שהדחקתי…

או לפחות ניסיתי…

Sometimes I Cry / Chris Stapleton

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s