פתאום נהיה חורף

קול המון טיפות המים – מכה לי על החלון.
המרפסת שלי מתמלאת שלוליות שלוליות.
המופע האור קולי חודר מבעד לתריסים.
החור שנפער לי בבטן פעם בחודש לא מצליח להתמלא,
והחור שקיים לי בלב מתחיל שוב להתמלא בשחור חורפי שכזה…

זה זוחל בגרון,
ממלא את הגוף,
מתיש את הראש.

3745fb5594fc314ee2b449d846231ea8

הימים מתארכים,
הלילות מתקצרים,
השינה בורחת,
הראש מלא מחשבות אבל איכשהו גם מרוקן מהכל.

נעלמתי כי ריק לי.
נעלמתי כי אין לי כוח לחזור על עצמי.
נעלמתי כי קצת קשה לי להסיר את המסכה הזו שאני לובשת על עצמי.

חזרתי כי לבד לי,
חזרתי כי משעמם לי,
חזרתי כי מגעיל לי עם עצמי,
נרקבת לי עם עצמי בבית, על הספה, מול הטלוויזיה והמחשב, הבלאגן מסביב רק הולך ומתגבר – ממש כמו בפנים.

לא יודעת כמה זמן זה יחזיק, החזרה הזו.
לא יודעת אם הניסיונות להתעסק ב"מסביב" יניעו משהו אמיתי (אז מה דעתכם על העיצוב החדש?)
לא יודעת אם מהאצבעות האלו יזרום משהו אמיתי בהמשך.
נראה…

בעינייך / אלון אולארצ'יק

את מחכה לדבר אחר
את מבקשת להשתחרר
ולהתחיל מהתחלה
הנה השמש שלך עולה
את רוצה להרגיש ריקה
ולהתמלא באהבה חזקה
ולא משנה לך אם טוב או רע
יהיה אחר כך…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s