דיכאון "אחרי החגים"

טוב, אולי לא אחרי החגים ממש,
דיכאון אחרי חופשה אולי מתאים יותר…

זו היתה נחיתה קשה.
העולם סגר עליי כבר שם והתחושה רק הלכה והתגברה.
הגעתי הביתה אחרי אחר צהריים של פתיחת מתנות והתעדכנות עם המשפחה,
לאחר ערב עם הקבוצה למאותגרי יחסים,
הגעתי הביתה ונפלתי חזק.
ה-VOD שלי היה מלא הקלטות מהשבוע החולף.
המייל שלי היה מפוצץ במיילים שצריכים את התייחסותי.
והשעון המעורר שלי היה מכוון למוקדם מידי בבוקר לרצף פגישות בלתי נמנע.

אי אפשר ללכת לישון באי-שקט כזה.
אחרי שבוע כזה הייתי חייבת קצת כלום על הספה.
שכבתי כמו מפגרת, מעבירה את השעות הקטנות של הלילה בצפייה בעוד תוכנית בלתי חשובה, מתעלמת מהשעון המתקתק ומהמיילים שמחכים.
הייתי צריכה את האוויר שלי.

בערך ב-3 בלילה, 3 שעות לפני שהשעון אמור לצלצל, פתחתי את המייל שוב.
יותר מידי אנשים חיפשו אותי,
יותר מידי אנשים רצו תשומת ליבי,
יותר מידי אנשים ואף אחד באמת.

חמישי היה סיוט.
ישיבות, ישיבות, ישיבות.
ריצות, ריצות, ריצות.
סידורים, סידורים, סידורים.
והכל על אדים.

כולם שאלו איך היה – החלטתי לתת את התשובה "הנכונה": היה כיף! או היה נהדר!
שילוב כזה.
כי האמת מורכבת מידי ואף אחד לא באמת רוצה לשמוע בנאדם מקטר על החופשה שלו.
כי אפשר להבין שהלחץ עם כל העיניינים המשפטיים שהשארתי מאחור משפיע ומפריע,
כי אפשר להבין ש-5 ימים עם אמא ואחותי יכילו קצת מריבות או חיכוכים,
אבל מי יכול להבין את הבאסה הזו שמציפה אותי ומכריחה אותי להתחבא מהעולם???

בא לי לצרוח
בא לי לבכות
בא לי לברוח
יוצא לי לשתוק…

http://anne-scintilla.blogspot.co.il/2010/12/first-winter-mood.html
http://anne-scintilla.blogspot.co.il/2010/12/first-winter-mood.html

עוד מעט אני בת 40, עוד 3.5 שנים.
החיים עוברים, אנשים משתנים, דברים קורים ואני כאן.
כותבת, נעלמת, כותבת, נעלמת.
עוד מעט אני בת 40, עוד 3.5 שנים.
החיים שלי לא מתפתחים, לא משתנים מספיק, הדברים לא קורים ואני עדיין כאן.
כותבת, נעלמת, כותבת, נעלמת.
עוד מעט אני בת 40, עוד 3.5 שנים.

גיל זה דבר מטעה, אפשר להתווכח אם הוא משנה בכלל.
אבל כשכל כך הרבה זמן עובר וכלום לא משתנה…

בנסיעה הביתה מא.שישי התחלתי לספור את הכישלונות הגדולים שלי.
אני לא זוכרת אם הסברתי את זה פעם, אבל אני לא לגמרי מאמינה בכישלונות ו"מה אם" כי בסופו של דבר שינוי של הדבר הקטן ביותר מביא לתוצאה אחרת ואין לנו מושג אם היא תהיה טובה יותר או גרועה יותר.
וחוץ מיזה, אנחנו לא באמת יכולים לחזור אחורה ולעשות משהו אחרת אז כל הדיון הוא סתם תיאורטי…
אבל לפעמים אין ברירה, צריך להכיר בכישלון ולא מתוך המחשבה של "מה הייתי יכולה לעשות אחרת" אלא פשוט כדי להבין ואולי להשלים.
הם לא חדשים הכישלונות שלי.
הם לא מפתיעים הכישלונות שלי.
הם מלווים אותי ביום יום, הם קשורים זה בזה.

  1. אני לבד – מעולם לא היה לי בן זוג אמיתי, מעולם לא הצלחתי לאהוב ולהיות נאהבת, מעולם לא היה לי את הדבר הזה שכולם מדברים עליו, מעולם לא היה לי ביחד שכזה.
  2. אני לא מוצאת עבודה – יותר נכון, אני לא מצליחה לעזוב את העבודה הנוכחית שלי. זו עבודה טובה, אני די אוהבת אותה. אני די מצליחה בה. אני מרוויחה לא רע (שזה בעברית, לא משהו להתגאות בו, אבל גם לא משהו להתבייש בו). אנשים מערכים אותי. אבל אחרי למעלה מ-10 שנים ופעמיים שכבר הודעתי שאני עוזבת, זה עדיין לא קרה ואני עדיין שם.

אני חושבת שכישלון 2 קשור לגמרי בכישלון 1.
כי אני לבד, אז מה שנשאר לי פחות או יותר זו העבודה שלי.
כי אני לבד, ולמרות שבשנים האחרונות אני ממש מנסה למלא את החיים שלי בדברים ועיניינים שאינם עבודה, היא עדיין מקבלת משקל כבד מאוד בחיי.
כי אני לבד, אז אין לי על מי להישען בקבלת ההחלטה, בניסיון לעזוב בלי שיש משהו ביד.
כי אני לבד, וזוהי מערכת היחסים הכי ארוכה שהיתה לי בחיים.
כי אני לבד, והדרייב פשוט הולך ונעלם…

רציתי להמליץ לכם על שיר מוצלח במיוחד, משהו מדוייק כזה לסוף השנה ותחושת הדיכאון אחרי חופשה שלי, אבל משהו לא לגמרי מוכר, לא לגמרי שחוק.
גיא מ'עונג שבת' פירסם בשבוע שעבר את רשימת 50 השירים של 2017 (או יותר נכון 52 שירים) ובדר"כ אני מוצאת שם כמה פנינים, אבל המחשב שלי מוריד אותה כ"כ לאט ואין לי כוח לחכות עד שאקשיב לכל השירים, אבל פנינה אחת שהוא חלק במהלך השנה קפצה לי מתוך הרשימה, פנינה שניסיתי למצוא כבר כמה פעמים ביו-טיוב ללא הצלחה.
הפתעה!
הפנינה נמצאה!

אביב נוימן | דיווח מתוך התרחשות (הנעורים)
לקוח מתוך "השעה הכי יפה | משירי יותם ראובני"

אֵיךְ אַתָּה מְבַזְבֵּז אוֹתָנוּ אוֹמְרִים הַנְּעוּרִים.
תִרְאֶה כֵּיצַד מִתְכַּעֲרוֹת פָּנֵינוּ
כֵּיצַד שְׁרִיריֵנוּ מִתְּרָפִים
בָּאַשְׁלָיָה בָּעֲבוֹדָה בַּשִּׁיטוּטִים וּבַחִפּוּשׂ וּברִקּוּד
אוֹמְרִים הַנְּעוּרִים וַאֲנִי חוֹשֵׁב
עַל קַיִץ רַךְ. עַל לֵיצָנִים. עַל שַׁחַר.
אֵיךְ אַתָּה מְבַזְבֵּז אוֹתָנוּ אוֹמְרִים הַנְּעוּרִים
וּמִסְתַּכְּלִים עָלַי בְּמַבַּט חֹמֶד
מִסְתַּכְּלִים עָלַי וְיוֹצְאִים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s