רומא

בעיצומה של תקופה קשה, כשהשיער שלו כבר לא היה, כשהתרופות הנוראיות הפכו אותו לבלתי נסבל והדאגות היו חלק בלתי נפרד מהיום-יום, התקבלה – כשזה נגמר, מגיע לנו טיול בנות!
רומא נבחרה כיעד הנחשק ופתאום היה עוד דבר לחכות אליו, עוד משהו לתכנן אליו, עוד משהו לכוון אליו.

הרבה דברים נכתבו על רומא, אינספור בלוגים.
הרבה תמונות פורסמו על רומא, אינספור צלמים חרשו עליה מכל זוית.
הרבה המלצות ניתנו על רומא, אינספור רשימות וטיפים במיליון נושאים.
הרבה ישראלים ברחו אל רומא בחנוכה, אינספור אנשים חרשו את רחובותיה.
אבל זה לא בלוג טיולים ולא בלוג צילומי ערים, זה בלוג יחסים, בלוג שמנסה לעזור לי לצלוח את החיים, לפענח את כל הסיפור הזוגי החמקמק הזה – אז אני אנסה להתמקד…

הנסיעה הזו הגיעה כ"כ בזמן אך בתזמון כ"כ גרוע!
הייתי עם הלשון בחוץ, זקוקה נואשות לחופשה אבל בלחץ היסטרי מכל מיני דברים שדורשים את טיפולי במהלך שבוע הבריחה לרומא.
זה לא קל להתנתק באמת כשדברים חשובים קורים שם מאחור…
בלי קשר ללחץ הזה, הקונספט של 5 ימים בחו"ל, באינטנסיביות מלאה, ללא רגע שקט ולבד – ממש לא פשוט לי.
החופשה הזו עזרה לי להבין עד כמה אני פשוט לא רגילה לביחד. אני רגילה לשקט שלי, אני זקוקה גם ללבד שלי! אני לא יודעת איך שורדים 5 ימים של ביחד, אני לא יודעת למה בכלל אני נוטה להשתמש בשורש ש.ר.ד בהקשר הזה – זה לא נראה לי הדבר הנורמלי לעשות בסיטואציה הזאת…
הערב, אחרי 3.5 ימים כאן, ימים טובים ושמחים, רגעים של אושר, צחוק ולפעמים קצת ריבים משפחתיים, הלחץ הזה שהשארתי מאחוריי הגיע לשיאו והתפוצץ לי בפנים.
ואני מסתובבת כאן, בין שמים וארץ, משקיפה מלמעלה על המבנים המטורפים של הרומאים, מנסה לתפוס את הגודל והדיוק ועוד איזה wifi קטן אחד לרפואה. מנסה לטפל בפיצוץ הגדול כדי שלא יחרב את שהשארתי מאחור.
המשכנו ללכת, הרגליים שלי החליטו שנגמר להן מעשרות הק"מ היומיים שאנחנו עושות כאן ועברו למוד זחילה וצליעה.
אמא: "את רוצה שאני אקח לך את התיק?"
אני: "לא, הוא ריק ולא כבד"
אמא: "אז מה, זה יכול לעזור"
אני: "לא, זה בסדר"
אמא: "את ממש לא יודעת לבקש עזרה, להישען על מישהו…"

נכון…

היום כמעט נגמר, האינטרנט במסעדה המקומית סייע בניהול המשבר הצפוי, המנוחה עזרה לרגליים המסכנות והראש התחיל להתבהר.
היום כמעט נגמר, חזרנו למלון, המשבר הצפוי בשליטה חלקית, המנוחה לרגליים הכרחית אבל הבערה הפנימית דורשת קצת שקט, קצת לבד!
ברחתי לרחובות השקטים והקרירים שעל יד המלון, הלכתי לחפש את 'טעם החיים' והיקפתי את הבלוק הקטן שלנו.
אני, המעיל שלי וכמה יורו בודדים מסתובבים באנונימיות, בשקט שלי.
עצרתי לצלם מזויות שבא לי, הצצתי לחנויות המפגרות שבא לי, פניתי לכיוון שבא לי, נשמתי מלוא הריאות אוויר קר של חופש!

חופשה משפחתית זה אינטנסיבי.
אני לא חושבת שיש מישהו שלא יסכים איתי.
חופשה משפחתית יכולה להיות כיף אדיר ועדיין להיות "אירוע שצריך לנהל".
אני חושבת שרוב האנשים חוו את זה.
אבל אז אני רואה את הזוגות האלו שמסתובבים כאן ברומא הרומנטית, מנסה לחשוב אם הייתי מתייחסת לזה אחרת אם זו היתה חופשה זוגית, מנסה להבין אם גם אז החופשה היתה משהו שצריך לשרוד, משהו שצריך לברוח ממנו לכמה דקות של שקט ולבד ברחובות הצדדיים.
אני חושבת שכן.
לצערי.
אני חוששת שכן.
לצערי.

רחוק מהבית, כאן באווירת החופש, הקצבייה הישראלית לא נחה.
משהו לא אמיתי שמתאים לנהל מרחוק, כל מיני התכתבויות קצרות עם סמיילי קורץ בכל משפט שלישי.
משפטים ואמירות שקל לכתוב בחופש, שאין הרבה סיכוי שיהפכו למשהו בעולם האמיתי.
כל מיני כרטיסים שמחפשים את הביחד הזה שכל כך רחוק ממני, שאני כל כך רוצה אבל חוששת שאני לא יודעת איך להיות בתוכו.

ואין לי למי להתקשר בבוקר או בערב,
אין לי עם מי לחלוק את הדבר היפיפה הזה שראיתי,
אין לי למי להתכיין שכואב לי או קשה לי או סתם כבד לי על הלב,
אין לי למי לברוח,
אין לי למי לחזור…

זה בלוג על יחסים.
השתפרתי בשנים האחרונות בקונספט

החמקמק הזה.
אני עובדת קשה מאוד כדי להצליח להיות חלק ממשהו, להיות שם באמת.
אני נלחמת לא מעט כדי לנסות, להעיז, להיות.
לפעמים נמאס לי "להשתפר", "לעבוד", "להילחם".
לפעמים בא לי לשבור את הכלים ולהרים ידיים סופית.
הרבה פעמים הידיים שלי כבר היו למעלה, ואיכשהו בסוף חזרו למטה.
אני לא יודעת איך לקחת את הסיפור הזה הלאה…

לפני כמה שבועות אמרתי לפסיכולוגית החביבה עליי שממש חבל לי שלא הייתי אני של עכשיו לפני 10 שנים או אפילו 5 שנים. שהחיים שלי היו יכולים להיות הרבה יותר קלים אז.
אבל שעכשיו, כל השינוי הזה מרגיש לי קצת מאוחר מידי. כאילו שבאמת פיספסתי את הרכבת. כאילו שהתחלתי לרוץ אחרי כולם ואין סיכוי שאצליח להשיג אותם אז אולי כדאי שפשוט עודד מהיציע. כאילו שאכלתי את התפוח מעץ הדעת דקה מאחור מידי ועכשיו אני רק יכולה להישאר עם הביס הזה והתובנה המפחידה ש"אילו רק…"

זה לא קל לי.
התובנות האלו לוחצות עליי.
הכישלון הזה מהדהד אצלי.
הלבד הזה רוצה להישבר אבל גם להישאר.
כי זו תמיד אני.
כי זו תמיד רק אני.
כי זו תמיד אך ורק אני….

חנוכה שמח לכולם!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s