דבר אחד

אם היו נותנים לי את האפשרות לשנות דבר אחד בעצמי, משהו חיצוני,
הייתי בוחרת בלי להסס – להעלים את העיגולים השחורים הקבועים שיש לי מתחת לעיניים.

באמת, העיגולים האלו פשוט הולכים ומחמירים עם השנים.
ולא, אין קשר למספר שעות השינה שלי – גם כאשר אני ישנה טוב, הם שם.

וככה מצאתי את עצמי יושבת מול אנשים ובוהה להם בשקיות שמתחת לעיניים.
מסתכלת על תמונות ופרסומות ומקנאה באנשים עם הכריות הקטנות האלו מתחת לעיניים.
כן, רדודה שכמוני…

אבל היום, התעוררתי עם כריות כאלו מתחת לעיניים.
יותר נכון – כרית מתחת לאחת העיניים.
רק שהיא אדומה/סגולה.
רק שהיא לא מחליפה את העיגולים השחורים אלא הגיעה כתוספת צבעונית.
והיא גם כואבת ומכאיבה.
שארית יפה לפשלה הרפואית שמלווה אותי ביומיים האחרונים.

טוב, אני אפסיק להיות דרמטית, זו לא כזאת טרגדיה…

הכל התחיל עם עין שלא הפסיקה לדמוע, דמעות תנין של ממש.
אחרי יום בערך, התלוו לדמעות גם כאבי ראש מטרידים.
מסתבר שרופא עיניים זה מצרך נדיר, אז נדחפתי עם תור דחוף לרופא משפחה.
הוא איש נחמד הרופא שלי, לוקח את הדברים בפרופורציות הנכונות, לא מזלזל אבל לא נלחץ.
והכל היה רגוע, הוא אפילו הנחה אותי איך להידחף למחרת בבוקר לרופאת עיניים על ידי שימוש בשם שלו. אבל אז הוא שמע על כאב הראש והמבט שלו הפך ללחוץ.
אז הוא ניסה שלא להלחיץ מידי ואני ניסיתי לא להילחץ מידי, אבל הדברים כבר נאמרו ונתקעו שם…

בלילה התחיל הסיוט של חיי – כאב בלתי נתפס, עינוי בלתי נגמר שאני לא מאחלת לשונאיי!

בבוקר, שיטת ההידחפות עבדה, רופאת העיניים התגלתה כעוד רופאה נחמדה ויסודית.
הצהירה שיש לי ראייה טובה, לחץ עיניים טוב, אולי דלקת קטנה ולא מאוד חשובה, אבל הכאב לא ברור ונראה לה שכדאי ללכת למיון לאיזה CT ראש חביב.

וכך זכיתי לשישי של כיף במיון.

קצת הופתעתי מהיעילות שבטיפול פתיחת התיק והמיון הראשוני.
מאוד הופתעתי מהיעילות של האופטלגין הנוזלי.
מאוד נהנתי מהשקט שבמיון עיניים ומהאחות הנחמדה.
אבל הרופאה…

אני אחסוך מכם את כל הסיפור הרפואי ואגיע לסיכום:
יש לי ראייה 6:6.
יש לי לחץ עיניים מצויין.
יש לי מוח תקין בלי שום פגיעת מוח או נזילות לא רצויות.
אין לי פגיעה נוירולוגית על-פי הניורולוג שהוליך אותי במגוון מבחנים הזויים.
אין לי דלקת הרסנית בעין.
ומסתבר שיש לי מיגרנה הרסנית והזויה.

header_1208211625

אבל הכאבים לא הפסיקו, כל האופטלגין בעולם לא עזר והסימפטומים בכלל לא הרגישו לי כמו מיגרנה – בגדול הרגשתי שמישהו חיפף כשלא הקשיבו לי על הכאבים האחרים ועל זה שלא קראו לייעוץ של א.א.ג.
אז החלטתי להפוך לרופאה, החלטתי להקשיב לעצות סבתא (או במקרה הזה – לעצות אבא) ולהיצמד לסיר אדים.

בום – הכאבים נעלמו!

2 מחזורי אדים אחרי והכאבים נעלמו לגמרי, הכוח והתאבון חזרו ושעות השינה נוצלו כראוי.
קמתי עם תחושה של בוקר חדש,
הזדמנות אמיתית להנות משארית הסופ"ש ואולי גם להשלים את העבודה שאני חייבת לסיים.
כן, כל אלו היו המחשבות של הדקות הראשונות בבוקר.
אבל אז הסתכלתי על עצמי במראה,
ואוו – יש לי כרית אדומה/סגולה מתחת לעין!

למה כל הסיפור הזה חשוב?
למה אני בלבלת לכם את המוח עם השטויות האלו?
כמה סיבות:

  1. כי אחד הדברים שהבטחתי לעשות בבלוג הזה הוא לא לשמור סודות וחשוב לחלוק גם את המחשבות היותר רדודות ומביכות…
  2. כי אני מאמינה ברופאים ולא מפחדת לפנות אליהם עם בעיות, אבל תקשיבו לאינטואיציה שלכם – הם לא אלוהים.
  3. כי באמצע ההמתנה שלי במיון, כשהראש כואב והאישונים מורחבים (בדיקות עיניים – תירגעו!) הגיע מהבחור איזה סמס מוזר ולא צפוי:
    "הי, מצטרפת? <תמונה של אירוע פייסבוק כלשהו>"

אני לא מבינה אותו, אני לא מכירה אותו ואני ממש לא מבינה אותו.
מה הקטע שלו לשלוח כל מיני הודעות בלי קשר לכלום?
מה הקטע שלו להיעלם ופתאום לשלוח הודעה?
מה הקטע שלו עם כל השטויות האלו ועדיין לא לדבר, לא להיפגש?
מה הקטע שלו???

לא עניתי, לא ראיתי מספיק טוב כדי לסמס חזרה כשההודעה הגיעה.
לא עניתי, לא ידעתי מה לענות כשחזרה לי הראייה.
לא עניתי, כי כשכבר חשבתי על תשובות מתאימות היה כבר אמצע הלילה והרגיש לי מוזר מידי לחזור כ"כ מאוחר עם תגובה לסמס מוזר מלכתחילה…

בינתיים, העין משתפרת.
עדיין נפוחה, קצת אדומה וסגולה.
בינתיים הכאב ירד משמעותית.
עדיין קצת מסתובב שם בראש, אבל אין מה להשוות.
בינתיים כבר מחר ואני עדיין כאן.

Death is not the End / Nick Cave & Friends

אני לא מעריצה של ניק קייב, אבל י.קוטנר השמיע כמה שירים שלו לכבוד 2 ההופעות שלו בתל אביב השבוע.
אני לא מעריצה, אבל השיר הזה תפס אותי מיד אחרי הקבוצה והתחבר לי באופן מושלם לנושא ולהרגשה הכללית שלי.
אני לא מעריצה, אבל מיד אחרי שהשיר נגמר נכנסתי לראות אם נשארו כרטיסים במחיר שפוי להופעה – היו, אבל הייתי אמורה להיות בתחילת השבוע במילואים אז נאלצתי לוותר. וויתרתי על המילואים לרגל חגיגות הבריאות שלי, וגם על האפשרות להילחם בכאב ראש עם מוזיקה לנשמה…

When you're sad and when you're lonely"
And you haven't got a friend
"…Just remember that death is not the end

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “דבר אחד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s