קבוצות

הקטע שלי עם קבוצות לא כל כך ברור.

אני לא מתכוונת לקבוצות במובן הטיפולי של המילה, אלא קבוצות של אנשים באופן כללי. יש בהן משהו שגורם לך להרגיש שייך, שגורם לי להרגיש חלק ממשהו, להתחבר.
אבל איכשהו החיבור שלי תמיד נשאר חיבור לקבוצה ופחות לפרטים שמרכיבים אותה, כאילו הקבוצה היא ישות בפני עצמה שמקבלת אותי וזוכה בנאמנות שלי.

לפעמים אני מרגישה כאילו הקבוצה שאני נמצאת בה מתאימה לי,
שהפעם סופסוף אני מצליחה להביע את עצמי,
להביא את עצמי האמיתית לכדי ביטוי,
שסופסוף אני באמת אני.
ואז יש הפסקה, או שמתפזרים באופן ספונטני, או שהקבוצה מתפצלת לכמה תת קבוצות (כמו שקבוצות בדר"כ עושות) ושוב אני מוצאת את עצמי בחוץ, בצד, משקיפה על מה שקורה ולא ממש מצליחה לחדור פנימה.

http://kyliesabine.typepad.com/myyeartravelling/2014/09/outside-the-group.html
http://kyliesabine.typepad.com/myyeartravelling/2014/09/outside-the-group.html

אני חושבת שבשנים האחרונות אימצתי את התפקיד שלי והצלחתי לשכלל מספר טריקים שגורמים לי להיות בצד ועדיין קצת חלק:

1. להיות מהמארגנים של האירוע/מפגש – זה מאפשר לי להתעסק עם עניינים שקשורים לארגון ולא לקחת חלק באמת באירוע עצמו. ולא באמת אפשר לשים לב לזה – כי הרי אני המארגנת…

2. לקחת את תפקיד המתעדת – טריק ישן מאוד שלי ששוכלל לכדי אומנות! פעם זה היה יותר מסובך, היה צריך לזכור להטעין את המצלמה או אפילו להביא פילם. היום זה קל, פשוט מביאים את הטלפון ומתחבאים מאחורי אחת האהבות שלי…
דרך אגב, זה לא נגמר רק בלצלם תמונה, אח"כ מגיע שלב עריכת התמונה והופ – הרווחתי עוד כמה דקות!

3. לדבר קצת עם כל אחד – אף פעם לא להגיע ממש לעומק, שיחת חולין קצרה שלא באמת מגיעה לאנשהו.

4. לשתוק – לשבת/לעמוד ולחייך, או כפי שאומר הפתגם: תהי יפה ותשתקי!

5. בקבוצות מובנות עם חוקים מוגדרים (רישמית או שלא) זה אפילו יותר קל – אפשר לדבר, אפשר לתרום ואיך שנגמר הזמן פשוט נעלמים…

6. לייעץ – תכלס, אני טובה בזה. לא סתם אני לא מצליחה למצוא משהו אחר לעבוד בו למרות שממש בא לי…
אז הדבר המתבקש הוא פשוט להיכנס למוד היועצת שלי וזהו.
הצד השני מקבל המון, אני מרגישה לרגע כמו חלק מהקבוצה ואז כשאני הולכת אני מבינה ששוב זה קרה…
אז נכון שלפעמים זה נעשה לגמרי במודע, אבל אני חושבת ששיכללתי את הקסם הזה כ"כ שלפעמים אני אפילו לא ממש מרגישה אותו עד אחרי המעשה.

7. טלפון הקסמים שלי – כן, אני יודעת, כולם עושים את זה, זו לא המצאה שלי, אבל תכלס הסמרטפון הציל אותנו מלהתחבר עם אנשים אמיתיים, מלנהל שיחות על כלום עם אנשים ומלהשתמש ב-6 השיטות הקודמות. כל מה שצריך זה להנהן שלום ולהיעלם בטלפון.

למרות הכל, אני אוהבת קבוצות, הן עוזרות לי להגיש חלק ממשהו.
אבל אני גם שונאת אותן כי הן גורמות לי להגיש בצד, לא שייכת.
בקבוצה הידועה בשמה כקבוצה למאותגרי יחסים או מאותגרי זוגיות זה התחזק בתקופה האחרונה. הדינמיקה שם החזירה אותי לתיכון, לצופים, לכל הקבוצות האלו שכל כך אהבתי ולא רציתי לעזוב אבל אף פעם לא באמת הרגשתי שמכירים אותי.
הקבוצה הזו פתאום התחילה להרגיש לי קצת גדולה מידי, יותר מידי אנשים, יותר מידי אינטריגות שמתחילות לצוף מעל השטח, יותר מידי תת קבוצות מתחילות להירקם ואני בצד, שוב.
הקבוצה הזו מתחילה להציף שוב את הדבר המטומטם הזה שנקרא: מקובלים ולא מקובלים.
ואני – אני תמיד הסתדרתי עם המקובלים אבל אף פעם לא הייתי ממש חלק מהם.
שוב יש חשובים יותר וחשובים פחות ואין לי כוח לחלוקה הלא רישמית הזו אז אני פשוט לוקח צעד ועוד צעד ועוד צעד אחורה – רחוק יותר ויותר מכל הדבר הזה.

אני מרגישה בצד, לבד, לא שייכת ועם כל זה איכשהו הקבוצה קצת סוגרת עליי, חונקת אותי, מציבה אותי בכל מיני מצבים שאני פשוט בורחת מהם…

השבוע היתה קבוצה קצת מצומצמת, שניים לא היו.
זה לא רק ששניים לא היו, השניים האלו תופסים די הרבה מקום בקבוצה לפתאום הפגישה הלכה לכל מיני כיוונים אחרים. אני די מחבבת את השניים שלא היו, אפילו נוח לי איתם באיזשהו מקום, אבל היה משהו מאוד משחרר בדיון שהתפתח שהיה נטול ביקורתיות, נטול בדיחות ומלא בהקשבה. והשיחה עברה בין כל מיני נושאים, בין כל מיני אנשים, אבל איכשהו גם בפגישה הזו אחרי שקצת הרגשתי חלק – נדחפתי הצידה.

כן, הפעם זה לא היה בכוונה, לא השתמשתי באף אחת מהשיטות שפירטתי למעלה, פשוט נדחפתי הצידה.

עכשיו תוסיפו על כל התחושות המורכבות האלו שיש לי מקבוצות באופן כללי ומהקבוצה הזו באופן ספציפי גם את ההשתקה שקיבלתי השבוע פעמיים – פעם אחת מהפסיכולוגית שלי שתחייה (שכרגיל ביקשה אח"כ סוג של סליחה אבל כמו תמיד יצא לה קצת על יד ולא ממש) ובפעם השנייה ממלכת הכיתה הצעירה שלא זכתה ליחס הכבוד השבועי שלה כי הבדיחות שמרימות אותה בכל שבוע לא נאמרו כי – השניים שנעדרו, נעדרו.
עכשיו, אני ממש שונאת שהסיטואציה עיצבנה אותי.
אני כועסת על עצמי שכ"כ נעלבתי שהחלטתי לצאת "לשתות מים" ולהירגע כי הגולה בגרון כמעט ברחה לי מהעיניים.
למה? כי זה נשמע מטומטם כשמספרים על זה, כשמנסים להסביר למישהו אחר מה כ"כ מעליב בסיטואציה. כי אני נשמעת כמו ילדה בכיתה ו' שנעלבת ממישהי יפה יותר בכיתה.
כי זה קצת מתחת לכבודי, כי היא לא "באמת" התכוונה להעליב אותי, כי היא היתה עצבנית על משהו אחר וזה פשוט התפוצץ לה בנקודה הזו.

אבל מה לעשות, לא תמיד אני שולטת ברגשות שלי והפעם הם ליוו אותי גם בלילה, גם ביום שאחרי וגם היום. וברגע לא ברור הבנתי שזה לא רק ההשתקה ואולי אפילו היא לא היתה עיקר ההיעלבות – זה השקט של שאר הקבוצה ושל הפסיכולגית שלי. חוסר ההתייחסות שלהם להשתקה.
אף אחד לא חשב להגיד לה – למה את אומרת שאנחנו מדברים מסביב?
אף אחד לא טרח להגיד לה – אבל היא עכשיו מספרת על משהו חשוב!
או אפילו אחרי שהיא סיימה ופרקה את שעל ליבה, איזו תזכורת, התייחסות משהו?

זהו, סיימתי לפרוק.
נראה לי שמיציתי את הנושא.
בעצם אולי הוא יעלה עוד פעם אחת אצל הפסיכולוגית החביבה עליי…

שקט / קוקי לבנה

כן, התחילו כבר כל ההצבעות למצעדים השנתיים ואיתם הזדמנות לאתר כמה שירים טובים או סתם שירים שכיף לשמוע. זה עונה על הסיבה הראשונה, אבל יכול להיות שעוד כמה חודשים אני אגלה שזה בעיקר שיר שכיף לשמוע…

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קבוצות

  1. פינגבאק: סופ"ש, תחזור! | +shloshim30

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s