כשזה קורה…

כשזה קורה אני כבר יודעת ששום דבר טוב לא ייצא מיזה.

כשזה קורה אני מבינה שזה עומד להתחיל.

כשזה קורה אני דואגת שזה לא ייגמר לעולם…

כבר מחר, השמש עדיין לא התעוררה אבל כבר מחר.
הבית ההפוך מסמל את שעובר עליי,
הדחייה הבלתי הגיונית של משימה מפגרת לעבודה מסמלת את שעובר עליי,
האצבעות הכבדות על המקלדת מסמלות את שעובר עליי.

d337af09-fd08-4919-8064-d6bd498a100a_560_420

כבר מחר,
מחר של מחר הולך להיות יום מאתגר – החברה הרווקה האחרונה שלי מתחתנת.
טוב, זה לא מדוייק, יש לי עוד חברה רווקה אבל היא חברה של אחת לחצי שנה – שנה, לא חברה של יום-יום…
היא טיפוס, החברה המתחתנת.
היא חברה שאימצתי בגיל מאוחר יחסית כי הבנתי שכבר אין לי חברות רווקות והיתה לנו היכרות קודמת שאפשר היה לבנות עליה.
היא הכניסה אותי לחבורה שלה, היא הכירה לי את הבילויים המפגרים של חבורת בנות, של שיחות בנות, של דיבורים בלתי פוסקים על דייטים וזוגיות ומתי נמצא את הבחור.
היא שותפה שלי למוזיקה, להופעות, לדברים שכבר קשה לי למצוא שותפים אחרים כי לכולם מחויבויות זוגיות ומשפחתיות אחרות.

היא טיפוס, החברה המתחתנת.
היא חברה שאימצתי בגיל מאוחר יחסית, כנראה שלא היינו מתחברות בגיל מוקדם יותר.
היא הכניסה אותי לחבורה שלה, חבורה שכנראה לא הייתי מצילחה לשרוד אותה בגיל מוקדם יותר (במחשבה נוספת, גם אז וגם היום אני לא ממש מצליחה לשרוד אותה…)
היא שותפה שלי למוזיקה, להופעות, לדברים שלא ממש הייתי עושה פעם כי הייתי מפגרת, עצורה וספונה בבית – קצת כמו היום.

היא טיפוס, החברה התחתנת.
היא אימצה אותי בגיל מאוחר יחסית, הכניסה אותי לחבורה שלה, הכירה אותי לעולם שלה, חלקה איתי לא מעט הופעות, דייטים לא מוצלחים, סיפורים לא נגמרים, דאגות, שמחות.
היא טיפוס, בעלה לעתיד טיפוס, היחסים שלהם די מוזרים בעייני אבל איכשהו לאחר כל העליות והמורדות של הזוגיות שלהם – הם מתמסדים.

ואני?
אני טיפוס, החברה של החברה שמתחתנת.
נשארת לבד, בלי חברים באמת.
מרגישה יותר ויותר מחוץ לעולם, מחוץ לחברה, מחוץ לחיים.
לא מבינה מה אני אמורה לעשות.
לא מבינה מה לא בסדר במה שעשיתי עד עכשיו, מה לא בסדר בי.
לא מבינה איך לשחק על פי הכללים הלא לגמרי מובנים של המשחק הזה שנקרא חיים.
לא מבינה איך אני אמורה לשרוד את הדבר הזה שנקרא חיים.

נמאס לי לחפש משמעות.
נמאס להרגיש לא במקום, לא שייכת.
נמאס לי להרגיש כ"כ לבד, כ"כ לא מובנת, כ"כ לא…

השבלול שבי סוגר עליי.
המחושים שכבר יצאו קצת החוצה, מתקפלים שוב פנימה למקום המוכר והנוח והכ"כ שנוא.
השתיקות משתלטות.
הדמעות חונקות.
המחשבות מציפות.
הכל אותו דבר, כמו מעגל שאינו נגמר.

במחר של מחר אני אמורה לשמוח עבורה, עבורם.
אני שמחה בשבילה, באמת.
אני עצובה בשבילי, באמת.
כי אחרי המחר של מחר אני סופית נשארת לבד.
לבד עם עצמי.
לבד אפילו יותר מהרגיל.
לבד באופן מדכא יותר מהרגיל.
לבד שמריח סופי אפילו יותר מהרגיל.

אני לא יודעת איך לסיים את הפוסט הזה, אני לא בטוחה מה הפואנטה.
אני יודעת שכשיגמרו לי המילים אני אהיה חייבת לסיים את המטלה הזו שברוב טמטומי דחיתי בלי סוף.
אני יודעת שהדחיינות הזו אומרת כ"כ הרבה ומחדשת כ"כ מעט.
אני יודעת שהיום שוב אראה את השמש עולה ואשמע את הציפורים מתעוררות.
אני יודעת שהדבר הנכון היה לסיים את הפוסט הזה כבר לפני כמה דקות טובות ולפני כמה פיסקאות טובות, אבל לא בא לי להתגבר על הדחיינות ולא בא לי לשקוע לשקט הזה של עצמי. זה כאילו שהכתיבה כאן היא סוג של שיחה, דיבור עם עצמי, איתכם. מעין רעש סטטי כזה שמצליח אפילו לנצח את הטלוויזיה הגרועה של הלילה, מנצח את הדמעות ופורק חלק מהמחשבות הלא פרודוקטיביות.
אני יודעת שכשאקרא את הפוסט הזה לפני הפירסום שלו, ארצה למחוק את הפיסקה המיותרת הזו, היא לא מספיק רהוטה, היא לא מספיק יפה, היא לא באמת תורמת למשהו – אולי זו סיבה מספיק טובה להשאיר אותה כאן. אני האמיתית אפילו עוד יותר, בלי מחשבות וניסוחים ורהיטות.
די להיום, מספיק למחר.
לילה טוב…

Deeper Ella Eyre

אני לא בטוחה שאני אוהב את השיר הזה בבוקר, אני לא יודעת אם המילים ידברו אליי.
אבל הלילה, הקול השבור הזה מדבר אליי.
הלילה, הקול השבור הזה מתאים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s