מחמאות כמו חול…

זה מוזר, אבל לפעמים הרגעים שמבאסים אותי הם אלו שבהם הייתי צריכה לשמוח…

הפגישה השבועית של הקבוצה למאותגרי היחסים עסקה במלא דברים, אבל איכשהו חזרה שוב לנושא הלוהט של השבועות האחרונים: איך בוחרים בן-זוג או יותר נכון, עד כמה זה מקובל לסנן אנשים ומה הקריטריונים.
או בקיצור – האם רשימת המכולת זה דבר מקובל, נכון ו/או מועיל?

אני מיציתי את הנושא כבר לפני 2 מפגשים.
ניסיתי לחתוך אותו על ידי שתיקה, ניסיתי להשתיק אותו על ידי ויכוח ולבסוף, בשבוע שעבר שיתפתי ברשימה שלי.
חשבתי שהדיון יסתיים שם, בפגישה ההיא – אז חשבתי…

הגעתי לפגישה השבוע עם כאבים פיזיים, ככה זה בימים האלו שלפני המחזור – הגוף משתגע.
ואצלי, הגוף איבד שליטה והתחיל לתקוף את עצמו. כאבי פרקים שפשוט לא מרפים!
כאב שעוטף את כולי ולא מרפה, כאב שמעיר אותי באמצע הלילה ולא עוזב, כאב שגורם לי להרגיש מקומות שבדר"כ לא מודעים אליהם, כאב שגורם לי לרצות להקיא, כאב שגורם לי להסתגר בעצמי.
כן, לא התחלה טובה לפגישה…

בשלב כלשהו הרשימה שלי הוזכרה ו-2 מחברי הקבוצה גם ציינו שהם חיפשו אותה ללא הצלחה.
את האמת, לא הופתעתי שהם חיפשו, מתאים להם לעשות דבר כזה 🙂
אפילו בדקתי באמצע השבוע אם הרשימה עולה בגוגל בחיפש כלשהו ושמחתי לראות שהיא לא עולה. (זה המקום לציין ש. ו-י. , שאם במקרה הצלחתם למצוא את הבלוג שלי ואתם קוראים את הפוסט הזה – אשמח אם תשקרו ולא תספרו לי. השיתוף שלי כאן די תלוי באנונימיות שלי 😉 )

בכל מקרה, קיבלתי מחמאות.
על זה ששיתפתי, על זה שסופסוף נפתחתי.
על זה שכתבתי יפה, מצחיק, חכם ורהוט.
על זה שהרשימה שלי היא לא ממש רשימת מכולת אלא מעין ציור של הזוגיות (המחמאה שהכי ריגשה אותי, מודה 🙂 ).

אבל למה במקום לשמוח מהמחמאות חזרתי הביתה, הירהרתי בפגישה והתבאסתי???
לא בגלל הכאבים.
לא בגלל שאף אחד לא שאל למה אני שקטה ומה קרה. (קצת כן, אבל רק קצת)
בגלל שזה מעצבן אותי לקבל כאלו מחמאות, לראות שאנשים מתרשמים ממני, מעריכים אותי אבל שום דבר לא באמת קורה.
מבאס אותי שאנשים רואים אותי, אותי באמת ואוהבים את מה שהם רואים, אבל אני עדיין לבד.
מייאש אותי לשמוע עד כמה אני מיוחדת וצריכה מישהו מיוחד.

כל מה שבא לי זה לצרוח:

"אבל מה זה עוזר לי בחיים?!?!"

http://personalmessageblog.blogspot.co.il/search/label/Library?updated-max=2014-08-16T00:00:00-05:00&max-results=20&start=599&by-date=false

From: PERSONAL MESSAGE
THE PAINTINGS OF MICHAEL DUMONTIER AND NEIL FARBER

לא יודעת למה כ"כ קשה לי לכתוב את הפוסט הזה.
כתבתי אותו כבר מיליון פעמים בראש שלי מאז אתמול ואיכשהו כאן הוא לא מתחבר.
המילים לא יוצאות לי.
המשפטים לא מצליחים להעביר את מה שאני רוצה להגיד.
כתבתי, מחקתי, כתבתי שוב.
כתבתי, עצרתי, חזרתי, עצרתי שוב.
קראתי שוב ושוב ומשהו לא מסתדר ואין לי רעיון איך להגיד את זה יותר טוב.
אין לי מושג איך להסביר את התחושה הזו שעולה לי לאט לאט בגרון אחרי כל המחמאות האלו, חנק כזה שמתחזק ככל שעוברות השעות והמוח מעבד את מה שנאמר, עצבים מסוג מוזר שמלווים את המחשבה שסופסוף מתחילים לראות אותי ועדיין זה לא עוזר לי, הלקאה עצמית שהינה אני כאן ואף אחד לא רוצה.

בגדול, נמאס לי ממחמאות.
מחמאות כמו חול ואין מה לאכול!

כל הזמן הזה / נצ'י נצ'

השיר הזה גאוני, הקול שלו גאוני, הטאצ' של דודו טסה גאוני!

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“מחמאות כמו חול…

  1. פינגבק: מחמאה, חיוך, נשימה | +shloshim30

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s