בבואה

12:45
ישבתי אצל הספר שלי, חנוקה על ידי הסינר השחור, הצוואר מכופף בזווית מוזרה בזמן שהשיער עובר שדרוג קל. במראה השתקפה דמות, מישהי שלרגע לא זיהיתי.

פוסט בהמשכים…

עצבות עמוקה בעיניים שרוב האנשים לא מזהים, עיגולים שחורים מתחת לעיניים שלא הוסתרו הבוקר ומדגישים את העייפות ואולי גם את היאוש, כפלים דוחים בצוואר שמצליחים לגלות את שאני מנסה להתעלם ממנו (ככה זה כשמפסיקים להתאמן אבל ממשיכים לאכול).

רציתי לבכות.

רציתי לנקות את כל החרא הזה שהתמלא וכמעט ונשפך בדרך בשיחת טלפון אחת על הבוס שלי. שילוב של התנסחות מעצבנת מצידו, ביקורת חיצונית ופנימית ומצב רוח על הקצה מצידי…

אני עומדת עכשיו באמצע הרחוב, ממתינה שהחבלן יסיים עם החפץ החשוד והרחוב ייפתח ואוכל להתקדם לעבר סטימצקי, אולי אצליח להטביע את יגוני בעולמם של הספרים. אולי אצליח לקנות את האושר בכסף…

bf31b904d58c91bd2a8cacc04d43b2a8

16:50
עברו כמה שעות, הסידורים בוצעו ופיצוי עצמי בצורת 2 ספרים נקנו.
המזגן מנשב רוח קרירה והמוזיקה ברקע מחזירה לשנים שבהן המוזיקה היתה טובה יותר (לא באמת, סתם אני נוסטלגית לשנות ה-90). עוד מעט אני צריכה לצאת לארוחת חג, הבטחתי לאמא להגיע מוקדם ולהכין סלט.
מחפשת את המסכה שתתאים לחגיגיות של שבועות, זאת הלבנה עם הפרחים שתשתלב עם המשפחתיות והגבינות, זאת שתסתיר את העצבות בעיניים, העיגולים השחורים והבכי שמאיים להתפרץ. הוא קצת ירד, הוא קצת נרגע הים הסוער הזה שבתוכי, אבל אי אפשר לדעת מתי הרוחות ינשבו שוב… אני מהמרת על הלילה החשוך.

השעון מצלצל, אין ברירה אלא לקום ולסיים להתארגן.

17:10
דחיינית שכמותי, אין דבר יותר גאוני מכפתור ה- Snooze.
לוחצת עליו ללא הפסקה.
כל החיים.

KT – I don't know who you are and you don't know who I am, but somehow you managed to paint me. I don't look like her, but this is me.
Thank you…

17:50
באוטו הרדיו מכוון על גל"צ, תוכנית חגיגית לכבוד שבועות. רועי בר נתן ושני כהן עושים כבוד להתרנגולים. תכנית נוסטלגית מלאת הומור.
השחור עדיין שם, הים קצת פחות סוער אבל עדיין גבה גלים.
בכניסה למושב מתחיל להתנגן שיר השכונה, אבל הפעם בגירסא של רועי בר נתן מערב המחווה לנעמי פולני (דרך אגב, אם לא ראיתם את התכנית המלאה – תראו).
ואני מוצאת את עצמי יושבת באוטו בחנייה, מתגלגלת מצחוק, מחכה שהקטע יסתיים…
אז אם המצב רוח שלכם דומה לשלי – זו ההפוגה הנדרשת כדי להיכנס למצב רוח חגיגי ומחוייך לפני שנכנסים לארוחה משפחתית!

 

23:50

היום כמעט נגמר, השחור הפך אפור.
הוא עוד ישוב, אני די בטוחה, אבל בינתיים אני אסתפק באפור שלי…
לפעמים הבבואה של עצמי יכולה להבהיל אותי, לפעמים היא שיקוף של משהו שאני אפילו לא יודעת להסביר.
אבל זו אני, וכנראה שעם זה צריך לדעת לחיות…

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s