מחר

מחר אני חוצה את אמצע שנות השלושים באופן רישמי.

ממרומי גילי אני כבר מבינה שבחלק מהדברים אני לגמרי כבר בצד הירידה של הפיסגה…

הגוף כבר לא סוחב כמו פעם (למרות שהוא אף פעם לא סחב להיט…),
הבייציות התחילו כבר להתאבד (ככה אומרים, מודה שלא בדקתי באופן אישי. נראה לי שיש דברים שאני לא באמת מוכנה עדיין לשמוע),
שיערות סוררת בצבע לבן קופצות להן מכל מיני פינות ומתחיל להיות יותר ויותר קשה להן להיטמע בסבך הכולל,
המוח החל כבר בירידה, איטית – אבל עדיין ירידה,
דברים חדשים ומלהיבים קורים פחות ופחות,
ובאופן כללי יש תחושה של חיים רגילים כאלו שצריך להעביר עד ש…

יום אחרון של גיל 35,
לא יודעת למה הגיל הזה מפחיד כ"כ הרבה אנשים.
אולי כי הוא סמל של אמצע (כמו 25),
אולי כי משום מה בכל הסדרות והסרטים הדד-ליין של זוג החברים הטובים למצוא בן/בת זוג או שהם יתחתנו אחד עם השניה הוא 35,
אולי כי באמת אחריו מתחילים להרגיש את הירידה יותר בחוזקה…

אני לא אוהבת לחגוג יום הולדת, כתבתי על זה לא מעט כאן וכאן וכאן ואפילו כאן.
הרבה פעמים אני מתחמקת מהיום הזה, בורחת ממנו ומעצמי.
השנה אני לא לגמרי צריכה לברוח – ערב יום הזיכרון נותן לי מחסה…

מלאך / מרסדס בנד

"אל תמשכי לו בנוצות כי זה כואב
והוא לא אוהב את זה
אל תשחקי לו בהילה, תשבי בשקט
הוא רוצה עכשיו לישון
מותק, תני לו לחלום
מכיוון שהוא שבר כנף
מכיוון שרגלו נתקעה בענן

הוא עייף, המלאך שלך מזייף…"

אתמול אמא ליוותה אותי לאוטו לאחר ארוחת שישי וככה יצא שהיא הגניבה שאלה שכבר הרבה זמן לא עלתה: "את כבר לא מחפשת בן-זוג? הרמת ידיים?"
האמת, הפתיעה אותי השאלה…
עניתי לה איזה משהו לא מתחייב ואז היא שאלה אם יצאתי לדייט לאחרונה וגם יצא שאמרתי לה שלא בחודש האחרון.
זה לא שקר – אמת לאמיתה, רק שלא יצאתי לדייט כבר איזה חצי שנה (אולי קצת יותר) ואני לא רואה איך יהיה דייט כלשהו בעתיד הנראה לעיין שהוא לא דייט עם חברה טובה או משהו כזה…
היא המשיכה בשלה, ואיכשהו יצא שהיא אמרה שהיא לא רואה שאני עושה משהו בנדון (נוסח אחרת, פחות שיפוטי ממה שזה נשמע כשאני כותבת את זה) ואני: "למה מתי ראית שעשיתי משהו בנדון?"
אין פואנטה אמיתית לפיסקה הזו, אני לא יודעת עדיין איך להתייחס אליה.
אין פואנטה אמיתית לפיסקה הזו כי אמא צודקת ואני לא עושה משהו שיכול לקדם אותי למציאת זוגיות.
לא – זה לא מדוייק…
אני עובדת על עצמי המון! אני השתנתי המון! אני בהמון מובנים אחרת אפילו טובה יותר.
אבל נמאס לי להילחם או להעמיד פנים שאני נלחמת.
נמאס לי להפסיד בקרב והחלטתי שמישהו אחר יצטרך להילחם עליי ולצערי זה לא בדיוק מצליח…
אז אני יכולה להמשיך ללכת לקבוצה, לדבר, לשתוק, להקשיב, להגיב, להיות מרוצה מעצמי על ההתקדמות, ללמוד מה לעשות טוב יותר, לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלי, לחשוב על רעיונות, לוותר, להתלבט, לחשוב על מטרות ועדיין – אני לא רואה איך משהו מהפכני הולך לקרות…

כנראה שאלו החיים שלי,
לבד…

מחר יומולדת שמח לי…

FB_IMG_1492926608179

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s