דיסטנס

דיברנו על חברות בין עובד למנהל, על המורכבות שבדבר, על האתגר שבניהול של חבר, על האתגר שבלהיות עובד של חבר, על הגבולות שאנחנו שמים לעצמינו, על הגבולות שאנחנו חוצים עם עצמינו וכו'.

רוב הזמן שתקתי, הינהנתי.
מידי פעם שאלתי שאלה, ניסיתי להקשיב ולהבין.
ואז נשאלתי: "ומה איתך?"
ועניתי: "אני? אני מאמינה בדיסטנס – מה לא רואים עליי? 🙂 "

זו תשובה שסיגלתי לעצמי כבר לא מעט שנים.
תשובה שמגלמת בתוכה גם אמת וגם חיוך.
תשובה שאני לא לגמרי בטוחה שהיא עדיין ב-100% נכונה עבורי, אבל אין ספק שהרבה אנשים רואים אותי ככה. ואין ספק שזה לא תמיד מפריע לי.

אבל הפעם לא הסתפקו בתשובה והחיוך והגיעו שאלות המשך כדי להבין לעומק את הכוונה. שאלות שלא לגמרי הבנתי ושאלות שלא לגמרי ידעתי מה התשובה או מה באמת אני מרגישה.
אבל ניסיתי.
ניסיתי להסביר שאולי ההגדרה של דיסטנס היא לא לגמרי נכונה, אולי יותר נכון להגיד שאני אוהבת גבולות, מסגרות. בתוך מסגרת אני יודעת לשחק. אני מבינה את הגבולות, אני יודעת מה מותר ומה אסור ומתי ואיך ניתן להגמיש את הגבולות והחוקים.
אבל על השאלה: "ואיך זה מסתדר עם דייטים?" לא הצלחתי לענות.
בהתחלה לא ממש הבנתי, אח"כ הבנתי שאני לא יודעת איך זה משפיע ואז בנסיעה הביתה צצה לי התשובה (או לפחות חלק ממנה).
אולי זו חלק מהסיבה שלא קל לי בדייטים, כי החוקים לא מוגדרים, כי כל אחד מגדיר את החוקים לעצמו ומצפה מהשני שישחק על פי החוקים האלו. כי אנחנו מנסים לייצר לעצמנו מערכת חוקים כדי לשרוד בשלום דייט, מצב בלתי מוגדר, מצב מלחיץ בקטנה, מצב עם הרבה חוסר ודאות, מצב עם הרבה חוסר נוחות ועם הרבה חוסר היכרות. אבל החוקים האלו הם לא אוניברסליים, הם לא מוכרים לצד השני ולפעמים לא באמת מוכרים לנו. לפעמים הם משהו שאימצנו כי שמענו ש"ככה צריך". לפעמים הם משהו שאימצנו כי על הרגלים קשה לוותר וכי הרגלים הם דבר שיותר קל איתו וממש קשה להתעלות מעליהם. לפעמים זה סתם משהו שניתקע בלי כוונה.
ולפעמים זה לא החוקים שכובלים אותי, לפעמים זו המסכה הזו שמסתירה את הביישנות, את חוסר הניסיון, את הפחד מכן ומלא, את החשש שמישהו יתקרב והרצון שהקירבה הזו כבר תיקרה.
לפעמים אלו החומות האלו שמקיפות אותי, שנבנו במהלך השנים בלי שאני יודעת למה ועומדות איתן בפני מעט התקיפות שהיו עליהן.
לפעמים אלו התירוצים שאני נותנת לעצמי…

השיחה המשיכה עליי ואז מישהו אמר לי שיש לי 2 תכונות מאוד בולטות ויכולות לגרום לזה שאני נראית בדיסטנס או קצת מפחידה: אני מאוד חריפה ואני משדרת אדישות.

הראשונה נתפסה בעייני כמחמאה ומיד אמרתי תודה ואז הבנתי שזו מחמאה אבל לא תמיד.
השניה נתפסה בעייני כאמת, אני יודעת שככה אני נתפסת אצל חלק מהאנשים.
מנגנון ההרחקה, השמירה, ההגנה הזה עובד חזק ונתפס אצל חלק מהאנשים כסנוביות, אצל חלק כאדישות, אצל חלק כריחוק ואצל חלק כמשהו שטרם גיליתי מה הוא.

אני לא בטוחה שהראשונה הייתה מחמאה, אז קצת יצאתי מחוייכת, קצת לקחתי אותה איתי בכיס והתלהבתי מעצמי.
אבל גם קצת הרמתי גבה, קצת תהיתי האם פיספסתי משהו, האם זה חלק מהבעיה.
ואולי מי שלא מבין שזו מחמאה וחושב שזה חלק מהבעיה – לא רלוונטי או לא מתאים?

לא יודעת מה התשובה, באמת…

אושר / יוני אבנר

הייתי בטוחה שכבר צירפתי את השיר הזה פעם, הייתי בטוחה כי זה שיר מופלא.
אבל לא מצאתי אותו בשום מקום, אולי הוא מסתתר, אולי הוא התפספס.
בכל מקרה – עכשיו הוא כאן…

"…אושר
נו תבוא
תישאר
אני אנעל אותך בחדר ולעולם לא תברח
אושר
לפחות תשקר
שאתה בדרך
ושאותי לא תשכח…"

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“דיסטנס

  1. פינגבק: בדרך כלל | +shloshim30

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s