רק קפצתי להגיד תודה

כבר הרבה זמן שלא כתבתי כאן.
התחלתי לכתוב פוסטים בראש כבר מיליון פעם, חלקם אפילו נראו לי ממש טובים וחשובים אבל איכשהו לא הצלחתי לשבור את המחסום הזה, לדלג מעבר לדבר הזה שלא אפשר לי פשוט לפתוח את הבלוג שלי ולשפוך את כל הבלאגן הזה שיושב לי על הלב.

במקום לכתוב, אני פשוט שוקעת בשיממון.
נותנת לשום דבר הגדול להשתלט עליי.
קצת מדחיקה את החיים והבלאגן שמסביב.
קצת נופלת למטה, אבל לא עמוק מידי.

במקום לכתוב, אני פשוט נעלמת מהחיים של עצמי.
נותנת למצב החדש להכתיב לי את הכלום.
קצת מדחיקה את החיים והבלאגן שמסביב.
קצת נופלת עמוק, אבל לא למטה מידי.

במקום לכתוב, אני בודקת מי קורא את החיים שלי.
נותנת לכם להוביל אותי בשביל הזיכרון.
קצת נזכרת במה שהיה פעם – בטוב, ברע ואפילו במכוער.
קצת נדהמת מהשנים שעברו והשינויים שקרו ושלא.

במקום לכתוב, אני קוראת את שכתבתי.
נותנת לפוסטים הקודמים סיכוי להרים אותי מהשום דבר הזה שמקיף אותי.
קצת נזכרת במה שהיה פעם – בטוב, ברע ואפילו במכוער.
קצת נדהמת מהשינויים שקרו ושלא ומהשנים שעברו.

down_the_rabbit_hole_by_charlie_bowater-d6m4vzy

Down The Rabbit Hole by Charlie-Bowater

תודה לכל מי שקופץ לבקר, מקווה שאתם מוצאים את מה שאתם מחפשים.
מקווה שאני מצליחה לתת איזו הצצה קטנה לחיים שלי.
או אולי הפנייה מוצלחת למילים של שיר אהוב או תמונה מעוררת השראה או סתם כיוון.

תודה לכל מי שקופץ לבקר, הדרכים שאתם הולכים בהן לוקחות אותי למקומות מעניינים שלפעמים אפילו שכחתי שהלכתי בהן.
מקווה שאני אצליח ללכת גם בדרכים חדשות ולא רק בתהומות הישנות.
או אולי למצוא איזו הפנייה מוצלחת למילים של שיר אהוב, או תמונה מעוררת השראה או סתם כיוון.

תודה למי שקפץ היום לבקר ב- "ארה"ב 2011 – חלק ג'" ולקח אותי לסיבוב בבוסטון, טקסס וניו-יורק.
קפצתי משם להודעה המפחידה שאבא קיבל לפני 4.5 שנים על התפתחות הסרטן – עם כל הבלאגן שקורה עכשיו איתו, אפילו שכחתי מהרגע המפחיד של אז.
נשארתי באיזור 2012 לשבועות של החתונה של אחותי – כל מיני רגשות שנכתבו כמחשבות הדגישו לי את התהליך המייגע שאני עוברת כאן עם עצמי.
משם המשכתי לסין של 2015, הטיול שנראה כאילו התרחש ממש אתמול אבל עברו כבר שנתיים. הטיול שהיה כ"כ אקזוטי וכיף, אבל גם כ"כ קשה נפשית וריגשית.
סיימתי את הפוסט ההוא בפיסקה אופטימית שהצליחה להפתיע אותי:

"היו המון רגעים שמחים.
היו המון צחוקים.
נוצרו חברויות שרק הזמן יוכיח עד כמה חזקות הן, אבל באותם שבועיים הן היו עמוקות וחזקות.
נשארו הרבה זיכרונות, הרבה חוויות, הרבה סיפורים.
היו מחלוקות, היו קשיים, היו אנשים מעצבנים, אבל למרות הכל – היה שווה!
למרות הכל, החיוב וגם השלילה שבחוויה, לא מצטערת לשנייה…"

ואז חזרתי להווה, לחיים שלי.
יושבת מול המחשב בעבודה, מנסה למצוא את הכוח לעשות את מה שאני צריכה לעשות כשרוב האנשים מסתובבים עכשיו באובך המטורף שבחוץ עם תחפושות או ילדים מחופשים (או גם וגם).
יושבת מול המחשב ורואה איך הדקות עוברות ועוד יום של חוסר פרודוקטיביות מתחיל להיעלם.
יושבת מול המחשב וכותבת קצת כלום וקצת שום דבר, כי אולי זה יעזור לדלג מעל המחסום הזה.
יושבת מול המחשב, כבר 464 מילים מאחורי ואולי לא הצלחתי להגיד הרבה, אבל אם יש משהו אחד שחשוב לי שייצא מהפוסט הזה:

תודה שלקחתם אותי למסע הזה…

 

Are you sure / Willie Nelson

Oh, look around you"
Look down the bar from you
The lonely faces that you see
"…Are you sure that this is where you want to be

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s