המשימה: להקשיב

הסופ"ש היתה לי הארה.

הבנתי איך להגדיר את המטרה האישית שלי בקבוצה ובכלל:

להקשיב, אבל באמת לשמוע את הצד השני.

עד עכשיו חשבתי שאני די טובה בלהקשיב, לא הכותל המערבי אבל בסדר.
עד עכשיו חשבתי שהמשימה שלי היא להוריד את הביקורתיות ואת השיפוטיות.
ופתאום הבנתי שזה הולך ביחד.

הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי יושבת בצד השיחה, לא לגמרי מעורבת, לכאורה מקשיבה.
אבל רק לכאורה, כי אני מבינה מה אתם רוצים להגיד לפני שסיימתם ואז או שאני אקטע את הצד השני או שאתנתק כי זה לא מעניין או שאנהל שיחה שלמה בראש שלי.

הרבה פעמים אני שומעת אנשים זורקים סיסמאות, מנהלים שיחה על כלום, זורקים הצהרות בלי תוכן ואני מתנתקת, מתחילה להיאטם. אני לא יכולה לסבול את זה, מפלצת הביקורתיות והשיפוטיות דוחפת את ראשה למעלה, מתחילה להפריע, לתפוס את מקומה בראשי.
עד עכשיו חשבתי שאני צריכה להפסיק להיות שיפוטית, הסופ"ש הבנתי שאני צריכה להקשיב ואולי ככה אני אצליח להשתלט על המפלצת.

____________________________________________________________________________

שקלתי למחוק הכל ולהתחיל מהתחלה. איכשהו לא נראה לי שאני מצליחה לכתוב כאן משהו מובן או יותר נכון, משהו שבאמת מביע את מה שאני רוצה להגיד.
אבל החלטתי להשאיר, להילחם על הנושא עוד קצת.
לקחתי הפסקה של שעה קלה, סיימתי עם זוועות The Voice (לא ברור מה קרה העונה עם המתמודדים, אבל משהו שם לא עובד) ועם הבדיחות של גב האומה וחזרתי בכוחות מחודשים.
בואו נראה אם עכשיו זה ייצא יותר ברור…

תוצאת תמונה עבור ‪start over‬‏

____________________________________________________________________________

ישבתי השבוע בקבוצת "מאותגרי היחסים" החדשה, השיחה קפצה מנושא לנושא אבל נשארה לרוב בלמעלה, רק קצת מגרדת את הנושאים הכואבים באמת כי בכל זאת – אנחנו עדיין זרים.
ישבתי וניסיתי למצוא את מקומי.
ניסיתי להשתלט על האינסטינקט שלי להשתלב בדיון על העבודה ולהתנהג כמו מנהלת.
ניסיתי להתגבר על האינסטינקט שלי להביע את דעתי ולתת איזו עיצה כמו יועצת מדופלמת.
ניסיתי לעצור את הבריחה האינסטינקטיבית שלי, את ההתנתקות המנטלית כשקצת משעמם או שהשיחה פתאום מתמלאת בסיסמאות או סתם הערות שאני לא מעריכה.
ניסיתי, אבל עדיין הרגשתי במהלך הפגישה שמשהו לא עובד.
הרגשתי שהמפלצת הביקורתית שבי מרימה את ראשה, הרגשתי אותה משתלטת עליי ופתאום כל מה שבא היה לי לעשות זה לצאת החוצה, לברוח מהסיטואציה רחוק ככל האפשר.
אבל נשארתי.
והקשבתי.
ונלחמתי בעצמי.

ואז עלה שוב הנושא של עבודה מול החיים הפרטיים, להשקיע בעצמך, לשחרר.
וכבר לא התאפקתי ואמרתי שזה אפשרי והכרחי וסיפרתי שאני החלטתי לפני כמה חודשים לעזוב את העבודה והדד-ליין שהצבתי לעצמי מתקרב ומכריח אותי לשחרר, לתת לאחרים לקחת את המושכות כי עוד מעט אני לא אהיה והם יצטרכו לעשות את זה, גם אם הם עושים את זה פחות טוב או אחרת.
וסופסוף התחיל דיאלוג איתי ואפילו קצת עליי, אבל הדיאלוג הזה נקטע ממש מהר על ידי אחד מחברי הקבוצה שהחליט באמצע השיחה פשוט לשנות נושא ולשאול מה מטרת הקבוצה ואיך אנחנו מודדים את ההצלחה שלה עכשיו שאנחנו כמעט באמצע שלה.

אני מודה שקצת נעלבתי. קצת נפגעתי. קצת הרגשתי לא חשובה.

אבל אז התרכזתי בשאלה שנשאלה ואפילו התנדבתי לתת תשובה.
המטרה שלי בקבוצה היא לעבוד על יחסים. לדעת לדבר עם אנשים טוב יותר, להקשיב לדעות של אחרים, גם אם הן לא מקובלות עליי. לדעת להעביר את הדעות שלי, המחשבות שלי והרגשות שלי בצורה טובה יותר.
וזו עבודה בהמשכים ולא תמיד אפשר למדוד את התהליך הזה על ציר ברור.

ברגע שעניתי על השאלה התחילה להתבהר בתוכי ההבנה שהמטרה שלי, שהמשימה שלי היא אפילו קצת יותר גדולה: לדעת להקשיב באמת.
לא לנהל את השיחה עם עצמי, לא למצוא המון סיבות ל'למה נאמר מה שנאמר', לא לראות את כל הצדדים, להקשיב, להיות.

חתיכת משימה היטלתי על עצמי, נראה אם אצליח…

HEART Maytal Michaeli

תקשיבו, אבל ממש תקשיבו לשיר הזה.
עכשיו תקשיבו לו שוב ותסתכלו על הקליפ, אבל ממש תתרכזו בו.
ותקראו את המילים ואת ההקדשה של מיטל מיכאלי לשיר הזה.
אם הצלחתם שלא להתאהב בשיר הזה, אם הצלחתם שלא לדמוע בשיר הזה, אם הצלחתם להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה עכשיו – אני לא יודעת מה מזיז אתכם… 
מיטל, תודה על השיר הזה!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s