אני אמורה

אני אמורה לשבת עכשיו מול ערמת דוחות ולתקן ולעדכן אותם.
ואם לא מול ערמת הדוחות, אז מול מצגת או קובץ אקסל עמוס – משהו פרודוקטיבי…
אני אמורה עכשיו לעבוד…

אבל מי יכול לעבוד???

אבא שלי מתלונן כבר כמה זמן על כאבים וסופסוף הצלחנו לשכנע אותו לספר זאת לרופא שלו.
הרופא החליט להקדים את ה- PET-CT ולפני שבוע הגיעו התוצאות.
אכן יש גידול בגידול, קצת התרחבות יותר מ"הרגיל" וכל שנשאר היה לחכות לרופא ולהבין מה זה אומר.
והיום זה היה היום הגורלי.
היום הוא הלך לברר מה משמעות הדבר.
איך הולכים להשתנות לנו החיים, אם בכלל.

אז כולנו כבר שבוע לא נושמים (תוסיפו לזה את החודש הלחוץ על לבדיקה ותבינו שכבר מלא זמן שהנשימה שלנו לא משהו…)
כבר שבוע (וחודש) כבר לא עושים תוכניות לעתיד, אלא מחכים לראות מה הרופא יגיד.
כבר שבוע (וחודש) שיש כל מיני שיחות הרגעה והלחצה בין האחים.
כבר שבוע (וחודש) שכל מה שאנחנו רוצים זה לדעת מה קורה ולהתחיל לנשום ואולי גם לחלוק עם מישהו את הסיפור…

אתמול הלילה לא ממש נגמר כי מי רוצה ללכת לישון כשהמשמעות של זה היא שקמים לבוקר של בשורות?
אבל אין ברירה, מתישהו הגוף קורס. קורס לכדי כל מיני חלומות הזויים!

הייתי בשדה תעופה, מנסה להגיע לאנשהו מאוד מאוד חשוב.
רצתי במבוך הזה שיש בכל שדה תעופה, לא בטוחה לאן אני הולכת ולאן אני צריכה להגיע.
עברתי על פני שומר/מאבטח שנראה היה לי מוכר, אבל המשכתי בריצה.
כמו בכל מבוך בסוף חזרתי אליו ואחרי כמה שאלות הבנתי שהוא היה חניך שלי בצבא.
מפה לשם, הוא מספר לי שיש לו סרטן…
קאט לסצנה הבאה: (שאין לי מושג איך היא קשורה)
אני נכנסת הביתה וזה הדירה הישנה שלנו, הדירה בה גדלתי.
נכנסת לחדר של האחים שלי ומגלה שהבחור משדה התעופה הוא אח שלי, אבל לא אח שלי האמיתי אלא אח נוסף שבחלום יש לי והוא אכן חולה אבל לא ממש איכפת לי…

אני לא חושבת שקשה לראות שהלחץ השפיע עליי…

ואז הגיע הבוקר. ובקרים קשים לי ביומיום וקשים לי שבעתיים בימי ראשון.
וקשים לי במיוחד ביום שאבא הולך לשמוע בשורות…

והזמן לא עובר,
קבוצת הוואטסאפ המשפחתית שותקת, כולם מחכים להודעה של אמא, לבשורה.
קבוצת הוואטסאפ של האחים מתעוררת כי כמה אפשר להיות עם הלחץ הזה לבד?
והמחשב מסתכל עליי ואני עליו.
הדוחות מחכים, המצגת סבלנית והאקסל יכול לשכוח ממני.
כי מי יכול לעבוד עם הלחץ הזה?

בסוף מגיעה ההודעה:

השבוע עושים ביופסיה ולפיה הרופא יחליט על הטיפול המתאים.
אתם יכולים לדבר עם אבא

בקבוצת האחים מתחיל דיון מה זה אומר ומי הראשון להתקשר – אני הבכורה, מתנדבת…
ואבא במצב רוח טוב, כאילו הוקל לו עכשיו שהוא יודע, עכשיו שיש אישור לכך שהכאב באמת אמיתי והדאגה שאפפה אותו לאורך כל התקופה מתגשמת.
אבל הבטן עדיין לא נרגעת, למרות ההסברים והניסיון של הרופא להרגיע והידיעה שהוא כנראה צודק.
הבטן עדיין רוצה להתהפך קצת, להפריע, להתרגש כי משהו קרה, משהו שהולך לשנות את הכל, משהו שאולי יתברר כ'לא סוף העולם' אבל הוא גדול ומשמעותי ומפחיד.

עכשיו נושמים, אבל רק קצת.
כי השבוע ביופסיה ואז שוב תקופת המתנה לשמוע את הגזירה.
כי רק בשבוע הבא תהיה תשובה.
כי זה עדיין סוד וזה עדיין גדול ומשמעותי ומפחיד.
וכי אחותי צדקה כשאמרה:

זה אבא שלי…

יהלי סובול עד שלא

ליהלי סובול יש דיסק חדש, יותר נכון עוד מעט הדיסק החדש שלו יוצא!
אז אם לא עזרתם לממן אותו בהאדסטארט – תיקנו בחנות 🙂

"כן אני מרגיש שאני לא מספיק חזק
אני הולך ליפול וזה יקרה כבר עוד מעט
כניעות ונצחונות קטנים, עמקים ועננים
החיוך הזה ששובר לי את הפנים."

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“אני אמורה

  1. פינגבק: רומנטיקה | +shloshim30

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s