אני ואחרת

תקופה שכזו שהרבה קורה וכלום לא קורה באמת.
תקופה שכזו שסימני השאלה חוגגים בה וסימני הקריאה מסרבים להגיע.
תקופה שכזו שהתחלות חדשות עומדות ממש מעבר לפינה אבל הפינה מרגישה כ"כ רחוקה.
תקופה שכזו בה הקלישאות מציפות ומשתלטות על המחשבות כי גם ככה המחשבות השתלטו כבר על כל פינה פנויה…

חיפושי העבודה בעיצומן, אבל עדיין לא הגיעו לעצימות הנדרשת בשביל למצוא את ה-דבר.
אני עדיין לא יודעת להגדיר תפקיד אחד שבא לי, אבל לאט לאט מתחיל להבין מה לא.
אני עדיין לא מצאתי את הבנאדם הזה שפשוט יבוא ויציע לי את משרת חלומותי, אבל כבר לא מתביישת להגיד לאנשים שהחיפוש החל ויפתחו עיניים.
אני עדיין לא בטוחה שאני מעכלת שתקופה של 10 שנים עומדת להיגמר בעוד כמה חודשים, אבל השעון המתקתק החל לתקתק חזק אפילו באזניים של המנכ"ל שלי.

אני מרגישה שהרבה השתנה בי בשנים האחרונות.
אני מרגישה שהמאמצים והעבודה הקשה נתנו את פירותיהם.
אני רואה את השינוי במצבים מסויימים, בראיונות עבודה, בדיבור עם אנשים שונים, במחשבות שלי.
אני רואה את עצמי מסתדרת במצבים שבעבר היו מעוררים בי אי נוחות ותוהה למה לא הצלחתי לפני והאם זה לא מאוחר מידי…
אני חשה גאווה לפעמים, שמחה על ההצלחה ובו זמנית עצב דק מלווה אותי שהצלחתי להגיע לגילי המופלג וזה המצב. כי אולי מאוחר מידי…
כי אפשר להשתנות, אבל הרגלים קשה לשנות ואת התפיסה של אנשים אותך קשה לפעמים אבל עוד יותר.
כי יש דברים שצריך לחוות בגיל מסויים והאיחור הזה משתק, מפחיד ופשוט נראה מוזר.
כי אף אחד לא באמת חיכה שאני אעשה את השינוי, אנשים המשיכו בחיים שלהם ולהשיג את הקצב של החיים זה קצת קשה – במיוחד כשאני ממש ממש ממש ממש שונאת לרוץ…

הפסיכולוגית החביבה עליי שכנעה אותי הצטרף לקבוצה למאותגרי זוגיות, אבל הפעם זו קבוצה קצרה, קבוצה תחומה בזמן ובשמה הרישמי זו הקבוצה ליחסים כי מסתבר שלא כולם חסרי זוגיות ולכן תיקרא מעכשיו "הקבוצה למאותגרי יחסים"!
התלבטתי אם ללכת, מה תיתן לי עוד קבוצה? האם זה באמת יועיל לי? האם באמת בא לי להכניס את עצמי לקלחת הזו? האם באמת אני מאמינה שמשהו עוד יכול להשתנות?
אבל כ"כ הרבה קורה סביבי, כ"כ הרבה סימני שאלה, כ"כ הרבה חוסר ודאות ופשוט קפצתי למים.

הפגישה הראשונה היתה די מפתיעה.
עיבדתי לא מעט בראש שלי בסופ"ש, ניסיתי להגיע למסקנות, לתובנות.
באופן מפתיע, הכיוון חיובי…
רוב האנשים בקבוצה נראים נורמטיבים לחלוטין. אנשים עם שריטות כמו שיש לכולם, אנשים עם תסביכים כמו שיש לכולם, אנשים שלא לגמרי מרוצים מהחיים שלהם כמו כולם.
ברור לי שאין לי מושג עדיין מי הם באמת כמו שלהם אין מושג לגבי, אבל אחרי שעה וחצי איתם אני חושבת שאני יכולה להגיד שהם מוזרים בדיוק כמו שאני מוזרה. כלומר, לא בהכרח אותה מוזרות, אבל אותה דרגה…
לא בטוחה שזה מובן, אנסה שוב…
יש אנשים שכשנפגשים איתם, רואים עליהם שיש בעיה.
מבינים ישר שיש להם קושי בחיברות, ביחסים, עם עצמם או מה שזה לא יהיה.
יש אנשים שכשמדברים איתם, מבינים אחרי כמה דקות שיש בעיה.
מבינים שיש להם קושי בחיברות, ביחסים, עם עצמם או מה שזה לא יהיה.
ויש את האנשים האלו שהדברים קבורים עמוק מתחת לפני השטח.
אז אני כמו סעיף 3 (לפחות נראה לי) והרבה מהמשתתפים בקבוצה הזו הם כאלו.
יותר מובן?

תוצאת תמונה עבור ‪changes‬‏

From: quotationof.com

 

אני לא יודעת אם זו הסיבה, אבל מניחה שזה תרם לכך שהרגשתי קצת יותר משוחררת בפגישה.
אני מניחה שגם הניסיון עזר וגם העבודה על עצמי לפני להגיע עם פחות קוצים וחומות 🙂
זו היתה התחלה קשה, צולעת, מביכה – כמו כל ההתחלות.
היה קל לגלוש לכל מיני סוגיות חצי חשובות ולדון בהן קצת יותר ממה שצריך.
היה קל לשתוק לפעמים ולתת לאחרים לשבור את השתיקה המביכה (כן, בזה עוד לא השתפרתי מספיק).
אבל הצלחתי להביא את עצמי, כמו שאני, עם הטוב והרע שיש בי.
ניסיתי שלא להפוך למנהלת, ניסיתי שלא להפוך ליועצת, ניסיתי להיות שם, נוכחת כעצמי בשביל עצמי.
הצלחתי לראות עד כמה השתנתי, עד כמה אני אחרת מההתחלה הקודמת.
הצלחתי להתחמק מתשובה צינית לשאלה למה אני פה או מה הציפיות שלי.
הצלחתי להחניק את רוב השיפוטיות שלי אבל עדיין לזרוק בדיחה או הערה צינית קלה לזה שישב לידי (וחזק בזריקות האלו…)
בגדול, נראה לי שדי הצלחתי.
ואפילו יצאתי בהרגשה טובה מהפגישה.
אולי אעיז להגיד – גאווה?
כן, בהחלט אפשר להגדיר את התחושה כגאווה.
ופס דק של עצבות ליווה אותי, כי אפשר להשתנות, אבל הרגלים קשה לשנות ואת התפיסה של אנשים אותך קשה לפעמים אבל עוד יותר.
כי יש דברים שצריך לחוות בגיל מסויים והאיחור הזה משתק, מפחיד ופשוט נראה מוזר.
כי אף אחד לא באמת חיכה שאני אעשה את השינוי, אנשים המשיכו בחיים שלהם ולהשיג את הקצב של החיים זה קצת קשה – במיוחד כשאני ממש ממש ממש ממש שונאת לרוץ…

סיימתי את הסופ"ש עם חגיגות האלבום הצהוב של כנסיית השכל.
אחת הלהקות האהובות עליי, שתמיד מצליחה להפתיע עם איזו הופעה מיוחדת שלא חשבת שתצליח להתעלות על קודמתה.
אחת ההופעות הכי טובות שהייתי בהן היא ההופעה שלהם עם 40 נגנים קלאסיים.
העיבוד המושלם של הרוק והגיטרות לשירים עם חיים מחודשים מלווים ב-40 נגנים היה מפעים.
והפעם, זה היה רצף השירים מהאלבום, השירה האינטואיטיבים שרק מי שנהג להקשיב בלופ אין סופי לדיסק לפי סדר השירים יכול להינות ממנו בכזה חיוך ענק כמו שהיה לי.
היכולת הזו לתת למוח להיסגר ולמילים לזרום ממך בלי שליטה – זה הדבר!
אבל כשמתלווה לאושר הזה גם הפתעה ויזואלית מרשימה – זו כבר קפיצת מדרגה!!!
מסך חצי שקוף הפריד בינינו לבינם, מסך שחשבת שכל רגע ירימו אותו, אבל הוא ליווה את כל החלק הראשון של ההופעה בו הם ביצעו את הדיסק הצהוב במלואו.
מסך שאיפשר לראות את הלהקה מנגנת אבל עליו הוקרן וידאו ארט מהמם וצילום בלייב של הלהקה, דבר שהוסיף מימד מוזר ומרגש.
זה היה קצת כמו לראות סרט תלת מימד, מעין תחושה שאתה רואה משהו שמעולם לא ראית, משהו שמעולם לא חווית ולעיניים קצת קשה להתרגל לסיטואציה ולמוח קצת קשה לתפוס מה שאתה רואה.
זה איתגר והימם והכאיב והפליא.
זה הוסיף למוזיקה.
זה הרחיק את הלהקה והסתיר את הקהל, זה הפריע לרקוד אבל גם ככה זו היתה הופעת ישיבה. זה יצר דיסטנס בין הקהל ללהקה אבל הפך את החלק הזה של ההופעה למייצג, למופע, לאירוע שונה.
וזה היה מדהים!
זה איפשר להינות מ-2 אירועים בהופעה אחת – מייצג משוגע עם מוזיקה מופלאה בחלקו הראשון והופעת רוק משובחת בחלקו השני!
(עכבר העיר לא לגמרי הסכימו איתי, אבל העיקר שאני נהנתי!)

20170121_223503

כנסיית השכל – האלבום הצהוב

אני לא חושבת שיהיה להם עוד מופע כזה, אבל אם כן – תשקיעו ותלכו!
אבל גם אם לא, תשקיעו בדיסק החדש שלהם דרך האדסטארט – השיר הראשון שיצא ממש טוב ודי שונה ממה שהם עשו עד עכשיו. אווירה אופטימית נחה עופפת אותו וזה מוזר ומעניין יהיה לשמוע מה מצפה לנו 🙂

מכיוון שהכנסייה כבר זכתה כאן לא מעט לכבוד המגיע לה בתחום השירים, אצטרף למגמה של השבוע החולף ואתן כבוד למאיר בנאי ז"ל.
אני לא הייתי מהמעריצים שלו, לא חושבת שאי פעם הייתי בהופעה שלו, אבל אין ספק שהקול שלו הוא משהו אחר ומאוד חבל לי שלא זכיתי לשמוע אותו בלייב…
מעבר לשירים שכולנו מכירים, לשירים שהשמיעו ללא הרף השבוע ומשמיעים בכל פעם שקצת מטפטף בחוץ, השבוע גיליתי כמה פנינים חדשים שלו.
במקרה הקשבתי לתוכנית של אהוד בנאי בשישי בצהרים. הוא אירח את יובל בנאי בתוכנית לזכר מאיר בנאי והיה שם קסם. קסם משפחתי כזה, קסם של 2 בני דודים שמספרים על הבן דוד שכ"כ אהבו, על האדם הזה שלא זיכיתי להכיר אבל אחרי השידור ממש בא היה לי להכיר.
וגם שם גיליתי פנינים, שירים כאלו שעושים לך שריטה בלב וחיוך בנשמה.
אני חושבת שזו הגדולה של הקול שלו.
אני חושבת שמכל הבנאים, אליו הכי התחברתי.
אני חושבת שהגיע הזמן לצאת למסע בעקבות הפנינים שהשאיר אחריו…

הלילה של אתי / מאיר בנאי

לילה, חור שחור כזה, מפחיד, ממכר, עוטף, מנחם…

"יוצאת אל הלילה
והוא בה נכנס.
יוצאת אל הלילה
בלי פנס.
יוצאת אל הלילה
עירומה.
יוצאת אל הלילה
מכורה."

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s