אז מה היה לנו?

החופש הגדול התחיל ביום חמישי בהודעה גרועה שהבית של ההורים נפרץ, נגנב ואפילו הושחת…
המשיך בסרט בנות שהתברר שלא מציג בכלל והפך לסרט מתח חביב (הבחורה על הרכבת, חפשו אותו) ואז הגיע יום שישי…

"יום שישי הגיע
והוא בא בדיוק בזמן
כמה שחיכיתי כבר בעצם
למשהו מרגיע ואם הוא פה אז זה סימן
שהלך עוד שבוע בא השקט…"
(יום שישי / הדג נחש)

איך שאני אוהבת את השישי שלי שקט ואיך שאני אוהבת שישי רגוע בין החגים!
אז ממש שמחתי לקראת שישי ללא ארוחת ערב משפחתית, רק אני והטלוויזיה והמחשב והצמר שלי…
אבל אז זה הגיע, ההרגשה הזו שמשהו לא בסדר…

וזה רק הלך והחמיר…

אי אפשר היה להתעלם מזה יותר אז פרשתי לישון, אבל זה החמיר והחמיר וככה מצאתי את עצמי במירוץ הלוך חזור לחדר החשוב בבית…

זה היה לילה מזעזע.

לילה בו גיליתי שכל הסצנות האלו שרואים בסרטים ונראות מוגזמות מידי – אמיתיות.

זה המקום לציין שהפחד הגדול ביותר שלי הוא – להקיא.
פחד נוראי שאין לי מושג מתי התחיל, אבל הצלחתי להתחמק ממנו כל חיי הבוגרים עד שישי.
וזה היה נורא.
והייתי לבד בנושא הזה.
אבל שרדתי בגבורה.
ישר אל השלב המזעזע הבא – חום גבוה, הזעות ושינה טרופה…

בין לבין הצלחתי לעדכן ולהתעדכן שגם אמא ואח שלי נפלו למשכב (אולי הגנבים גם הרעילו אותנו?!?! אז מה אם אנחנו לא גרים באותו בית, זה אפשרי לא?)

ואז הגיע ראשון בבוקר והשמש זרחה, השמיים היו כחולים ואני הייתי בסדר!
וירוס 24 השעות חלף ועבר והחיים טובים כי אפשר להתכונן לארוחת סוכות החגיגית ולאירוע הגדול – פסטיבל התמר 2016!

אבל לא, הוא פתאום החליט ש-24 שעות זה לא מספיק (למרות שהן היו בערך 36 שעות דוחות) וחזר לעוד 24 שעות…
אז אין סוכה, אין ארוחה, אין מרק עוף ופסטיבל התמר בסכנה!!!

אל דאגה, בסוף גירשתי אותו והחלטתי לצאת לדרך על בטן ריקה כי מזמן לא ראיתי את יהודית וממש התגעגעתי!

img_22511

אז מה היה לנו בפסטיבל?

נסעתי עם חברה טובה.
חברה שאימצתי כשגיליתי שאין לי כבר חברות רווקות והיא חשפה אותי לעולם שיחות הבנות שהיה אניגמה גדולה בחיי (ושעמום גדול, גם כיום). לאט לאט התקרבנו וגילינו ששתינו אוהבות הופעות וככה הפכנו מעבר לחברות טובות לחברות הופעות.
אבל כמו כל בן אדם, צריך לדעת להתפשר…

ככל שאנחנו מתבגרים, זה קשה יותר להכיר אנשים חדשים, אבל בעיקר קשה להתחבר, לאמץ חברים חדשים.
כי כמו בני זוג, גם לחברים שלנו יש חסרונות, שריטות והרגלים מעצבנים.
כי כמו עם בני זוג, גם לי יש חסרונות, שריטות והרגלים מעצבנים.
ועכשיו צריך לשלב ביניהם???
אז מתפשרים.
מגלים את היתרונות של החברים ונאחזים בהם.
מרווחים בין מפגשים.
מתאימים את התוכן לחברה (חברה לקפה, חברה להופעות, חברה לחו"ל…)

נחזור לים המלח הנעלם…

ידעתי שיומיים שלמים יאתגרו אותי.
אבל אני אחרי 3 ימים של מעיכות ולא זזתי מהבית אז קצת חברה לא תזיק!

תכלס היה כיף 🙂
מצאנו צימר זול שהיה די גרוע, אבל ככה זה…
קפצנו לים המלח כי היא רצתה טבילה ואני ניסיתי למצוא זוויות מוצלחות לשאריות הים עם המצלמה.
ואז הופעה מטורפת!
יהודית, הדג נחש ותיסלם – מה צריך עוד?!?!

ביום השני יצאנו לדרך, הגיע הזמן להתחיל לצעוד, לטפס על אבנים ולראות שמים כחולים ונביעות נקיות!
ואז הפערים מתחזקים…

הבלגתי, נשמתי, עודדתי, כי לא כולם רגילים וזה בסדר.
כי גם לי היו טיולים קשים שלכולם היה קל וזה לא היה עוזר אם היו אומרים לי שזה אפשרי ולא קשה.
אבל כשעלתה ההצעה שאני אמשיך את מה שנשאר (לא הרבה) לבד – לא סירבתי.
כי הייתי זקוקה לשקט.
לדממה.
לרגעים שלי עם עצמי והטבע.
לאין תלונות.

וגם לא היתה קליטה, וזו היתה הזדמנות מצויינת לכתוב את שעל ליבי בעוקצנות לחברה טובה אחרת.
חברת הציניות שלי 🙂

וזה מה שיצא:

אמרות שפר למטפס בנחל מדברי:

  1. כשאתה יוצא לטיול תמיד תדאג שיהיה איתך לפחות אדם אחד שהולך קצת יותר מהר ממך ואחד שהולך קצת יותר לאט ממך.
    אם אין בנמצא כאלו אנשים, דמיין אותם.
  2. אנשים שרוצים מסלול קל מתכוונים למסלול מרוצף, ממוזג ועדיף עם ארומה בקצה שלו…
  3. אנשים טובים באמצע הדרך – מי קבע איפה זה האמצע?!?
  4. כששותפך למסע רוטן שקשה, הצע מנוחה קלה בצל.
    כשהרטינה חוזרת, הצע לו שימתין בצל והמשך לבד.
    אח, השקט המדברי…
  5. אם באמצע המסע נפלה עלייך השראה לכתוב למגירה אבל אין בנמצא מגירה, הפצץ חבר קרוב בוואטסאפ. גם ככה אין קליטה ואולי הוא יהיה זקוק בהמשך לפוגה קומית…
  6. אם שותפך למסע מתריע בנסיעה אליו שהוא חייב לקנות תיק טיולים מתישהו, עצור.
    אולי הוא לא השותף המתאים למסע…
  7. זמן טוב לרענן את שכבת קרם ההגנה:
    – תחילת המסע
    – אמצע המסע
    – כשאתה ורדרד
    כשאתה אדום זה כבר מאוחר מידי…
  8. אנשים שהולכים 3 פעמים בשבוע לחדר כושר, האם תמיד 5 דקות מתחילת המסלול הם יתחילו להתבכיין כמה הם לא בכושר?
  9. אם הגעת למה שנראה לך כמו סוף המסלול אבל הסימון מנחה אותך להמשיך – עצור.
    האם זה שווה את זה?
  10. בסיום המסלול עדכן את הוריך שהגעת בשלום.
    ובעיקר הודה להם על החינוך הטוב שלהם…

ועוד אמרה שלמדתי מאב המשפחה שצעדה לידי:

התרופה הכי טובה לפצע שכואב בברך זה ללכת.
הליכה תרפא הכל!

סתם הייתי צריכה לעשות קצת וינטלציה – היה ממש כיף! 🙂
נשארו עוד כמה ימים של הופעות, אם יש לכם הזדמנות – רוצו!

ים המוותהחצר האחורית

"שם במקום הכי נמוך בעולם
תראו איך הים הולך ונעלם
לאורך החוף נפערים בולענים
בולעים בלי ללעוס כבישים ומבנים

הים מתייבש וחרב וגווע
הים טובע…"

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s