בנות גילמור

אחת הסדרות האהובות עליי – בנות גילמור.

הייתי צופה בכל הפרקים שוב ושוב ושוב, מקנאה בשנינות הבלתי פוסקת ששולטת שם בדיאלוג, מקנאה בחנונית שזוכה בכל הבחורים כי הם רואים בה משהו מעבר, מקנאה בגיבורה שעושה מה שטוב לה ומסתובבת תמיד עם ספר בתיק.

השבוע גיליתי שהחיים הם לא בנות גילמור ואי אפשר להעביר דיאלוגים שלמים בשנינות בלתי פוסקת כי זה מעייף ובעיקר יוצר הרבה חוסר הבנה בין הצדדים.
ואולי בעצם זו השנינות שבהתכתבות שלא עובדת, הרי בתקופת הסדרה לא היה סמארטפון והוואטסאפ טרם השתלט על חיינו. מעניין איך הם יטפלו בנושא הזה ברימייק…

אז מה קרה?

פתאום האתר הזה שאני כ"כ שונאת התחיל להפעיל את עצמו ולשלוח לי הודעות על אנשים שהסתכלו לי בפרופיל/עשו לי לייק/מתאימים לי או שקר כלשהו.
פתאום אחרי חודשים של שקט בגיזרה הזו, מישהו הפעיל איזה אלגוריתם ושלח לי מיילים באמצע סופ"ש, יום וחצי אחרי החתונה של בן דודי הקטן אליה הגעתי שוב לבד ושוב קיבלתי "בקרוב אצלך" על הראש.
פתאום האתר הזה חזר לחיי ותפס אותי לא מוכנה…

אז נכנסתי לראות מה קרה שפתאום הוא נזכר בי, וכל מיני כרטיסים התחילו לשלוח לי הודעות.
רובם באנאליים ("היי"), חלקם מנסים את מזלם בפעם השלישית (מי אתם אותם הזויים? לפחות תשלחו הודעה יצירתית ולא את אותו ה"היי" ששלחתם בפעמים הקודמות!), רובם זכו בהתעלמות קרירה.
אחד תפס את עייני.

The Eye by Martyn Robertshaw

The Eye by Martyn Robertshaw

אחד בעל כרטיס שנון וציני, החמיא לי על הכרטיס היצירתי (שכתבתי לפני כמה שנים וטרם טרחתי לשנות).
אחד בעל טעם טוב במוזיקה, עורר אצלי את הסקרנות וזכה לתשובה חזרה.
ומשם התחילה חלופת הודעות, תחילה באתר ואז בוואטסאפ.
בסוף גם הגיעה שיחה. כן, כן, קול אמיתי נשמע מן העבר השני!

והכל מגניב,
והכל משעשע,
ומקושט בשלל אימוג'ים (בעיקר בצידו…),
ונחמד לאגו אחרי כל השקט ששלט כאן לאחרונה,
אבל כלום לא מתקדם…

הודעה
ועוד אחת
ועוד הודעה
ועוד שנינה
ועוד אימוג'י שאני לא בטוחה שהבנתי את הקשר שלו לשיחה
ועוד הודעה
ועוד אחת
ועוד הודעה
ועוד רמיזה שאני לא בטוחה שפירשתי אותה נכון
ועוד
ועוד
ועוד…

בסוף נמאס לי.
אם הבחור רק מפזר רמזים ושנינויות אין ברירה וצריך לקחת את המושכות לידיים!

בחור: נראה כמו א.צהריים של מוקפץ-משהו ולי לא היכנת 😐
אני: אפילו לקפה/בירה עוד לא הזמנת אותי וכבר אתה רוצה שאבשל לך?!? בישולים זה מצרך נדיר כאן בדירה, צריך להתאמץ…

אבל גם זה לא היה מספיק מובן והשנינויות על מה שהוא מוכן לעשות כדי לקבל הזמנה לארוחה בדירה שלי המשיכו.
כמעט שחתכתי את הכל, אבל החלטתי לנסות להיות אפילו יותר ישירה (למרות שככל שאני קוראת את ההתכתבות, אין יותר ישיר מיזה!)

אני: לא כזה מסובך, אתה בוחר מקום שמגיש בירה או קפה באיזור XXX ונפגשים שם בסביבות 21:00
בחור: הכל פשוט אצלך, איזה כיף

יופי, התקדמנו!
אז זהו שלא…

בחור: סולד מכל המקומות, כמעט, פרט לפאבים הקיבוציים האהובים עלי. ואת?
אני: מה שבא לך

כן, יכול להיות שנתתי יותר מידי צ'אנסים.
יכול להיות שהבאתי את זה על עצמי, אבל קיבלתי הזמנה לפאב בקיבוץ שנמצא 30 דק' מהבית שלי (הוא טוען שזה 20, אבל לא חשוב).

אני: עד XXX??? אין משהו באמצע הדרך?
בחור: תמיד מחפש ואין. זה כולה 20 דק' נסיעה… (ו-4 דק' מהבית שלו…)
בחור: חוץ מזה שזה עשוי ממש להשתלם לך

פה כבר התחלתי לעצור, להסתכל במראות האחוריות ולבדוק שינוי מסלול…
השנינויות המשיכו במהלך היום ואני מודה שלא תמיד הבנתי מה הוא רוצה מחיי.
חצי שעה לפני הדייט הטנטאטיבי, כשאין לי ממש חשק ללכת אליו הוא כותב שהוא יהיה בבית רק עוד 20 דק' ויהיה פנוי אח"כ, מה שנתן לי פתח יציאה מצוין!

אני: האמת, שבוע ארוך ולא בטוח שאשרוד עד מאוחר ועוד יש לי חתונה מחר בצפון…
בחור: למה צריכה לשרוד עד מאוחר? דווקא תפור עלייך הפאב בXXX. יקצר לך טווחים למחר.

ברצינות?!?!?
חבל שאין כאן את האימוג'י שלווה למשפט הזה, אבל גם בלעדיו כל מה שהיה לי בא לכתוב זה: ביי…
אבל השקעתי…

אני: נראה לי שיש כאן בעיה בתיאום ציפיות…
בכל מקרה היום הזה גמר אותי וה-XXX הולך ומתרחק
בחור: נראה לי שיש כאן בעיה בהבנת הומור
בכל מקרה, שתהיה לך שינה ערבה
אני: אמרתי לך מההתחלה שבוואטסאפ לא מבינים אינטונציה…
לילה טוב גם לך 🙂

מאז דממה.

דברים שאני גאה בהם בתהליך הזה:
1. יחסית לעצמי יזמתי. קידמתי את השיחה מעוד פינג-פונג בלתי נגמר למשהו תכליתי.
2. אמרתי את דעתי ותחושותיי, גם אם הן לא נעימות לצד השני.
3. דיברתי על המקרה גם עם חברה טובה וגם עם הפסיכולוגית שלי – שיתוף זה משהו שלא היה לי הכי קל בעבר, כפי שאתם הקוראים הוותיקים זוכרים…

דברים שאני צריכה להשתפר בהם:
1. לחתוך מוקדם יותר את ההתכתבות הלא תכליתית ופשוט להרים טלפון.
2. לקדם את השיחה כבר בשיחת הטלפון הראשונה, זה יכל לחסוך הרבה בלאגן.
3. לא לפחד/להיבהל כ"כ מכל הרמיזות האלו. למרות שאין לי מושג אם זה אפשרי…

כן, זו היתה חוויה משעשעת.
כן, הבחור עשה רושם טוב ולכן נתתי להתכתבויות להימשך יותר מידי.
כן, כנראה שלבחור יש עיניינים, בדיוק כמו שלי יש.
כן, כנראה שיש סיבה ששנינו רווקים, עדיין.
כן, זו לא רק אשמתו, שני אנשים ניהלו כאן שיחה.
לא בא לי להרגיש רע בגלל זה ולהמשיך לחשוב מה הייתי יכולה לעשות טוב יותר ולכן הפוסט הזה. להעלות את הכל על הכתב, לחשוב על זה עוד פעם ולשחרר…

יאללה – הלאה עם החיים!
בנובמבר בנות גילמור חוזרת, אני טסה לארץ הקרח והשקט הניצחי ובכל יהיה טוב 🙂

עדן בן זקן כבשה אותי השבוע.
כן, הקלדתי את המשפט הזה בלי שמישהו הכריח אותי 😉
תקשיבו לשיר, הוא ממכר, צובט, מכאיב ומשמח.

אף אחד / עדן בן זקן

"…ולמרות הכל אני שורדת גם לבד
אולי קצת מבולגנת כי אין לי אף אחד
אין לי אף אחד
אין לי אף אחד אין לי אף אחד שיגיד
הכל בסדר תשכחי מזה כמו תמיד
נעבור את הכל נבנה לנו בית
תרצי גם חופשה נצא שוב לשייט
נקים משפחה כמו שצריך…"

נ.ב.
ר. אם זיהית את עצמך,
סליחה אם זה פוגע בך – זו ממש לא היתה הכוונה שלי.
סליחה אם משהו בהתכתבות בינינו פגע בך – זו ממש לא היתה הכוונה שלי.
אני מקווה שאיכשהו אתה מוצא את הפוסט הזה מעין הצצה למוח של הצד השני ואולי אפילו משעשע קלות 🙂

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“בנות גילמור

  1. פינגבק: מה זה אומר?!? | +shloshim30

  2. פינגבק: אוסף | +shloshim30

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s