מנהג מגונה

סיגלתי לעצמי מנהג קצת מגונה לאחרונה, אני נכנסת לממשק הניהול של הבלוג ומשם נכנסת לקרוא את אחד הפוסטים שאחד המבקרים קרא לאחרונה.
משם אני מדלגת לפוסט קשור וכן הלאה…

מה כ"כ מגונה בזה?

קודם כל, אני לא ממש כותבת כאן לאחרונה אז זה לא שיש בבלוג תנועה גדולה מידי וזה קצת מרגיש כמו ריגול אחרי הקוראים…
אבל זה בעיקר ריגול אחרי עצמי.

פתאום אני נזכרת בדברים שכתבתי, בדברים שקרו לי, בדברים שהשפיעו עליי.
לפעמים זה מרגיש כאילו אני קוראת משהו שמישהו אחר כתב, לפעמים זה מפליא אותי לגלות שאני יודעת לכתוב ולפעמים זה גורם לי להתכווץ בכיסא כי תכלס די זרקתי באותו פוסט.
בדר"כ זה ממש נחמד לגלוש בנתיב שהממשק בוחר לי, אני לא בוחרת את הפוסטים אלא הולכת בעקבות ההמלצות שלו. אין סדר כרונולוגי, לפעמים אין קשר הדוק בין הפוסטים ולפעמים יש.
זה כמו מסע גילוי של עצמי בתוך עצמי, אולי לא ממש מסע אלא יותר הצצה לרגעים משמעותיים (יותר או פחות).

למה בכלל אני עושה את זה?
בדר"כ הייתי עושה מעבר מרוכז לקראת חגיגות יומולדת לבלוג, זה היה שואב אותי ושואב ממני לא מעט. זה היה מכניס אותי לסחרחורת ואני מודה שלא תמיד הייתי שורדת את הקריאה הרצופה של החיים שלי.
אבל בשנה האחרונה מאגר המילים שליי קצת התייבש, התחלתי לשעמם אותי ויותר גרוע מזה, התחלתי לייאש אותי. אז לקחתי הפסקה מהריטואל השבועי של כתיבה. כאשר משהו בוער בי, הוא נכתב. כשלא – אז לא. לא בכוח 🙂

 

אבל בחודש האחרון חלו הרבה תהפוכות, הגעתי למסקנה הלא פשוטה שנמאס לי ושהגיע הזמן להמשיך הלאה. לעזוב את הבית המקצועי שלי. את המשפחה המאמצת. את הקשיים עם הנוחות של המוכר ולמצוא משהו חדש שימלא אותי מבחינה מקצועית ואולי אפילו ידחוף אותי להתמלא מבחינה אישית.

השבוע התפטרתי.

לא קל לקיים שיחה כזו כשהעבודה היא משפחה.
אני חושבת שזו כמו פרידה מבן הזוג. כמו שיחת "זה לא אתה, זו אני".
זו מערכת היחסית הכי ארוכה שהיתה לי בחיים.
ידענו עליות ומורדות, שמחות ואכזבות, חיוכים וצעקות ובעיקר אהבה אמיתית אחד לשני.
ועכשיו זה הסוף.
האהבה נשארה אבל היא צריכה להתקיים בנפרד, כי משהו חסר לי.
לא קל לקיים שיחה כזו כי ידעתי שהצד השני ייפגע, בעיקר ברמה האישית.
אבל להפתעתי, התגובה היתה שונה מכל תסריט שדמיינתי.
תגובה שממחישה עד כמה באמת זו משפחה. עד כמה באמת יש כאן אהבה. עד כמה הצד השני מכיר אותי ויודע לראות את טובתי גם כשזה לא בדיוק טובתו.

אני עוד כאן, אף אחד לא בועט אותי החוצה. אף אחד לא מזרז אותי למצוא משהו (למרות שאולי אני צריכה את זה).
עכשיו הגיע הזמן להבין מה כן (כי בינתיים יש לי מושג רק מה לא), להבין איך להשיג את זה ולהתחיל לפעול בעניין.
אני שונאת אתרי היכרויות כי זה שוק בשר וגם כי זה מאוד מזכיר לי חיפוש עבודה.
אבל עכשיו אין לי ברירה, צריך להתחיל לחפש עבודה.
אולי זה יתן לי השראה ואחפש, או אפילו יותר טוב, אמצא גם אהבה…

 

רחוק מכאן / מרגלית צנעני

"צאי אולי תמצאי
את הקסם שאבד
אל תישארי לבד
צאי אולי תמצאי
את מי שהיית מזמן
במקום רחוק מכאן"

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“מנהג מגונה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s