הגיגים

הרבה נושאים הצטברו לי, לא בטוח שהם יתחברו לכדי סיפור שלם,
יכול להיות שהם ישארו הגיגים נפרדים עם חוט כמעט שקוף שעובר ביניהם…

חיים משלהם
אחרי שהודעתי כאן, שחור על גבי מסך, שזהו השלמתי ואני סוגרת את חיי הוירטואליים בקצבייה, החיים הוירטואליים שלי קיבלו חיים משלהם.
לא יזמתי, לא דחפתי, לא עודדתי, אבל פתאום התחילו לטפטף הודעות מבחורים שונים.
אז זרמתי.
נכנסתי לכרטיסים, בדקתי, עניתי, התכתבתי, ואפילו עם חלקם עברתי לשיחה אמיתית (כן, יש חיים מחוץ לקצביות וחלקם מתקיימים במימד הוואטסאפ וחלקם במימד הקולי…)
מה יצא לי מיזה?
קצת טפיחה על השכם, חיוך קל ושעשוע, שיחה לעיתים נחמדה לעיתים פשוטה, כמה הברזות, כמה סימני שאלה, כמה תוכניות להמשך השבוע ודייט אחד שכמו שחשבתי היה קצת מיותר.
אבל הי, אמרתי ש"מי שרוצה אותי, אני כאן, מחכה לך אבל לא מסתובבת בין כרטיסים משעממים ופרצופים חצי מוכרים", ופתאום זה קצת קרה…
עכשיו רק שיבוא הנכון 😉

השלמה
אני חושבת שמאז פוסט ההשלמה, הכל הרבה יותר רגוע אצלי בפנים.
אבל לא רק רגוע, אני מרגישה מעין קלילות כזו, כאילו אבן גדולה ירדה לי מהלב, אבן שבכלל לא אני שמתי אותה שם, אבן שבכלל לא ידעתי שהיא שם.
והקלילות הזו מקרינה גם החוצה, פתאום יותר קל לי לדבר עם אנשים – גם בעבודה, פתאום יותר קל לי עם עצמי, פתאום יותר קל לי לפרגן, פתאום יותר קל לי לראות את אחותי עם ילד וחצי ואת אח שלי עם בלונדינית חדשה בארוחת שישי.
ואני אפילו לא ידעתי שהיה לי קשה עם זה, אפילו לא הבנתי שזה מפריע לי.
פתאום עכשיו אחרי ההשלמה, רק האובך מפריע לי לנשום.
פתאום עכשיו אחרי ההשלמה אני מרגישה שאני באמת מרגישה כמו שרציתי וחשבתי שאני מרגישה עד עכשיו…

גשם
אני אוהבת חורף.
אני אוהבת שקצת קר, את רעש הטיפות על החלון, את הריח הנעים באוויר, את האוויר הנקי, את ריח המרקים, את ההשתבללות המותרת…
הבעיה היחידה שיש לי עם החורף, למה הוא היה צריך להתערב ולבטל את ההופעה של ג'יין בורדו?!?! ממש בא היה לי קצת מוזיקת קאנטרי 🙂
אז בתמורה הזמנתי כרטיסים לערב בנות בהופעה של מאיה איזקוביץ המוכשרת!
אין ברירה, צריך להתאים את הבילויים לחורף…

סיפור בכתב יד / אלכס אפשטיין

סיפור בכתב יד / אלכס אפשטיין

זוגות זוגות
כרווקה, לפעמים מסיבות יומולדת או סתם מפגשים חברתיים יכולים להיות קצת מוזרים, כאשר כולם מסביבך זוגות-זוגות ואת מנסה למצוא את מקומך ביניהם.
ואז הוזמנתי למסיבת יומולדת של חברה חדשה.
השאלה הראשונה שעלתה עוד טרם ההגעה לאירוע – האם צריך להביא מתנה?
זו סוגייה בעייתית כשמגיעים לאירוע עם אנשים חדשים שלא מכירים את המוסכמות. הרי יש את האנשים שמצפים למתנות מכל המוזמנים, יש את האירועים ההמוניים שבהם ההגעה של המוזמנים היא המתנה, יש את האירועים שבהם המתנה היא שהמוזמנים משלמים את החשבון בסוף הארוחה ואולי יש עוד מוסכמות שעדיין לא היכרתי…
ביררתי עם חברה משותפת והוחלט שההגעה שלנו היא המתנה 🙂
הגעתי לבר קצת באיחור, בר טרנדי-תל אביבי, עם כל מיני קוקטלים מגניבים (האמת, באמת מגניבים!), על יד השולחן תמהיל של זוגות ורווקים וזוגות שהם לא זוגות רומנטים ואני מכירה רק את כלת השמחה ועוד חברה משותפת אחת.
במסגרת אווירת הקלילות המדוברת, השיחה די זרמה (גם עם האנשים הלא מוכרים) ואח"כ גם האלכוהול (כן, חשוב לי להדגיש כי האלכוהול לא היה הגורם לזרימת השיחה 🙂 )
לסיכום:
היה ערב ממש נחמד.
האלכוהול היה טעים והצטלם ממש יפה!
מסתבר שאפשר למצוא חבורת אנשים בשישי בערב, בה יש גם זוגות, גם רווקים וגם זוגות לא רומנטים וכולם מרגישים עם עצמם סבבה.
אפשר גם למצוא חברות אנשים בשישי בערב שלא מתעסקים בקלוריות ובכמה עולה המשקה וכמה כל אחד צריך לשלם.
מסתבר שאפשר למצוא חברות אנשים בשישי בערב מכל מיני צבעים, גדלים ומינים ולהרגיש בתוך הסלט הזה בסדר גמור 🙂

טרנספר לחתולים
אני לא סובלת חתולים, אפילו קצת מפחדת מהם (עוד הרבה לפני שראיתי כמה חתולי רחוב צדים עכבר בחורשה על יד הבית שלי, תכלס הם חתולי פרא ממש כמו נמרים!), אבל מה נסגר עם הפוליטיקאים שלנו?!?! מה נותנים להם לשתות שם בכנסת?!?! הם עוברים ניתוח להוצאת ההגיון???
ולסיום בדיחה מבית מדרשו של אודי כגן בגב האומה:
"אורי אריאל, אתה שר החקלאות, נכון?
אז אלא אם כן בשק האשכים של חתול יש 2 עגבניות שרי, אין לך מה להתעסק עם זה! לך תדאג לירקות!"

קנאה
כבר כתבתי כאן לא מעט על אהובי דייב ושילבתי לא מעט את השירים של הפו פייטרס בפוסטים שונים.
פינטזתי על קפיצה להופעה שלהם בטור האירופאי, אפילו כמעט הצלחתי לשכנע חברה להצטרף, אבל אז היא אמרה שהמוזיקה קצת רועשת לה והקרסול שלי התפרק ובכלל לא הייתי בטוחה שאוכל אז החלטתי לא ללחוץ ולא להטיף על השירים שיותר קל לעכל ועל הגאונות של דייב ועל חלומי.
ובינתיים הקרסול קצת יותר טוב, אבל החברה כבר מצאה חבר והם כבר היו בחופשה חו"לית והטור מתקיים בלעדיי.
ובינתיים הפיד שלי מתמלא בתמונות וסרטונים מההופעות ואני מוצאת את עצמי מקנאה באנשים שאני לא מכירה – ישראלים שהגשימו את החלום וטסו להופעה. ישראלית שפגשה את דייב במלון, אזרה אומץ ואפילו דיברה איתו והצלמו לסלפי כי המעמד מחייב. אנשים שונים שמעלים קטעים מההופעה ליו טיוב, אפילו אם זה סרטון על תקלת הוילון באמסטרדם.
כי כבר כתבתי כאן לא מעט על אהובי דייב ושילבתי לא מעט את השירים של הפו פייטרס בפוסטים שונים. פינטזתי על קפיצה להופעה שלהם בטור האירופאי, ובמקום זה אני כאן כותבת על הקנאה כמו בת 16 שמעריצה איזה להקת בנים מפגרת (והם לא!)

היא תבוא / אריק אינשטיין

אריק הוא מלך, היו לו כ"כ הרבה שירים יפים (וגם לא מעט פחות).
כשהוא נפטר היה בי עצב תהומי.
ולפני שבועיים נתקלתי בשיר הזה שלו.
מודה – לבושתי לא היכרתי אותי…
זה היה יום גשום והרדיו החליט שזה שיר חורף טוב, תכלס כן.
זה גם שיר עם מסר חתרני לגילו, אפילו לגילנו.
זה שיר עם מסר שאני מקווה שיתגשם אבל לא אופטימית לגביו.
כי אני לא בצד השמאלי של המפה, אבל הימין קיבל לאחרונה תפנית חדה מידי.
כי אני לא בטוחה שהצד השני מוכן לבואה של היונה.
ויותר מהכל, כי אני חושבת שכולם קצת השתגעו בעולם הזה וחושבים שהחיים האמיתיים הם פייסבוק ומי שיעשה את הדבר ההזוי ביותר, או המצחיק ביותר או המזעזע ביותר או לא חשוב מה רק שיהיה יותר, יזכה בהרבה לייקים וינצח…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s