תקופת האבל

בדרך לעבודה, פתאום היכה בי הברק!

זה היה בתחילת השבוע, דיכדוכי הפוסט הקודם עדיין הורגשו באוויר, השיחה המרעישה עם הפסיכולוגית שלי על ההחלטה להפסיק לחפש הידהדה בראש, הרדיו דלק בעוצמה מתאימה והפקקים של תחילת היום ליוו אותי בדרך לעבודה.
ואז פתאום זה היכה בי, אולי סופסוף הגעתי לסופה של תקופת האבל!

תקופת אבל על החלום הילדותי שמלווה כל ילדה קטנה, על הרעיון ההוליוודי שפתאום הנסיך המושלם יפול עליי מהשמיים (או לפחות מתוך כרטיס שרמנטי), על המוסכמה החברתית הכ"כ מקובלת…

אולי כמו אחרי כל אובדן, לוקח זמן להשלים, לקבל, להכיל את המציאות.
אולי כמו אחרי כל אובדן, לוקח זמן להתרגל למציאות החדשה.
אולי כמו אחרי כל אובדן, לפעמים נופלים למרה השחורה, לפעמים מדרדרים חזרה לעצבות התהומית ולרחמים העצמיים.
אולי כמו אחרי כל אובדן, מגיעים לנקודת ההחלטה הקשה: להמשיך קדימה או להיתקע מאחור…

אני בחרתי להמשיך קדימה.

וזה לא קל.

לפעמים זה אפילו די קשה.

אבל נראה לי שהגעתי לסוף האבל שלי,
נראה לי שמעכשיו ההשלמה תהיה הרוב והנפילות יהיו המיעוט,
נראה לי שמעכשיו אני באמת אחפש את הדרך שלי לחיות לבד ללא תחושת נחיתות ולא רק אטיף לכך…

וזה בסדר מבחינתי אם יהיו רגעים קשים, רגעים של רחמים עצמיים, רגעים שהשחור משתלט.
כי אלו רק רגעים.
כי מותר לפעמים.
רק לפעמים…

Fjaðrárgljúfur, Iceland. Photo by @cnkillingsworth !

איסלנד אהובתי, אני לא יכולה שלא לחייך כשתמונות שלך מציצות אליי 🙂 אם גם אתם מאוהבים, ממליצה לעקוב אחר icelandair@ באינסטגרם
Fjaðrárgljúfur, Iceland
Photo by @cnkillingsworth

הסופ"ש קפצנו לביקור השנתי בבית העלמין שמשקיף לים, להרים כוסית לסבא ולהגיד כמה אותיות נשמה. (האמת שאחותי שכחה את הכוסית והתכולה, אז רק אותיות נשמה נאמרו…)
אח"כ הלכנו לקפה ועוגה אצל סבתא, ובת דודה שלי ואני זכינו למתנה גדולה – הזכות להרכיב פאזל תלת מימדי, שידה של איקאה 🙂
בערב נערכה ארוחת הערב המסורתית לכבוד סבא, חבל שהוא לא היה שם…

האמת, אני מתגעגעת.
בכל שנה זה תוקף בעיקר אחרי שכל האירוע מסתיים ואני נשארת עם עצמי.
גם במהלך השנה לפעמים הגעגוע מציץ, לפעמים מתלווה אליו חיוך ולפעמים דמעה חוצפנית. לפעמים גם וגם…

עברו כבר 4 שנים.
כ"כ הרבה השתנה ועדיין נראה כ"כ מתאים שניכנס אליהם הביתה (כן, זה עדין הבית של סבא וסבתא) והוא יישב לו שם על הכורסא מול הטלויזיה, או בדיוק ייצא מהמקלחת עם המגבת על המותניים, שיער פרוע וחיוך מופתע, או יתיישב בראש השולחן מוכן לקידוש ולמרק העוף האלמותי של סבתא, או ינגב בקפידה את הגרייבי של הבשר עם פרוסת חלה, או יתווכח עם סבתא על איזו שטות שזוגות מתווכחים עליהן…
עברו כבר 4 שנים.
תקופת האבל נגמרה.
וזה בסדר מבחינתי אם יהיו רגעים קשים, רגעים של רחמים עצמיים, רגעים שהשחור משתלט.
כי אלו רק רגעים.
כי מותר לפעמים.
רק לפעמים…

Maya IsacowitzBrave Again

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“תקופת האבל

  1. פינגבק: הגיגים | +shloshim30

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s