הזיקנה זה חרא…

אחד מהלקחים היותר חשובים שלמדתי מסבא וסבתא הוא שהזיקנה זה חרא.
אני אפילו כמעט בטוחה שאלו היו המילים המדוייקות שלהם!

derek_bacon_quality_family_time

מה כ"כ גרוע בזיקנה?

1. הגוף בוגד בך – האמת, לגוף שלי תמיד היו עליות וירידות, או יותר נכון ירידות ומישורים, הבירכיים אף פעם לא היו בתפקוד מייטבי והריאות תמיד היו מאתגרות.
אבל עם הזמן הכל מדרדר, הכל הופך קשה ונוקשה יותר.
ואצלי זה עוד קל, אחרי שבוע של גב תפוס ורביצה דואבת אני באמת יכולה להגיד בלב שלם שאצלי זה עוד קל. כי הקשה עוד לפנינו וזה לא מעודד…

2. החברים נעלמים לך – נכון, בזיקנה האמיתית הם ממש נעלמים, ללא חזור. אבל גם בזיקנה של אמצע החיים הם נעלמים.
נעלמים לתוך זוגיות, משפחתיות, מסלול חיים שונה כ"כ.
נעלמים למשך ימים, שבועות, חודשים ולפעמים גם לשנים.
נעלמים ולפעמים לא חוזרים.
וגם כשהם חוזרים, הם חוזרים שונים, אולי גם אני כבר שונה. ושונה זה לא רע, זה פשוט משונה וכ"כ לא אותו הדבר. פתאום צריך להתפשר, לחפש נושאים משותפים חדשים ולא תמיד זה אפשרי ולא תמיד הפשרה נעימה לכולם, לא תמיד בתוך כל הניסיונות האלו אתה נשאר עצמך והחברות נשארת אמיתית…

3. הזיכרונות משתלטים – נכון, חלק מתופעות הזיקנה היא שיכחה, אבל הרבה פעמים הזיכרונות הרחוקים לא נשכחים אלא דווקא הקרובים הם אלו שנשכחים.
והזיכרונות מפעם עולים יותר ויותר, נצבעים באור ורוד, נוסטלגי שכזה.
פתאום הסיפורים מפעם מקבלים טוויסט היסטורי שכזה, כאילו פעם היה טוב.
וזה מדהים עד כמה זקן אתה מרגיש לנוכח החיוך הסנטימנטלי שעולה בכל פעם שאני רואה מישהו במדי חאקי ועניבה, או לנוכח משימת מרקו במרוץ למיליון (שדרך אגב, מלבד הצד הנוסטלגי שלה היתה נוראית! למה לעשות את זה למתחרים?!?!), או לנוכח התמונות מטקס סיום מסלול של בן דוד קטן שהפך לצנחן גדול ונכנס למשפחה האדומה…

4. טיול מאורגן נשמע כאופציה לא רעה – כי לטייל לבד הופך יותר ויותר קשה, כי למצוא חברה לטייל איתה הופך יותר ויותר קשה (ראו סעיף 2), כי להישאר כאן לכל החיים נשמע מתסכל לא פחות…
אז טיול מאורגן, עם עוד כ-30 צעירים וצעירות, פנויים ופנויות (אבל לא בהכרח! זה מה שכתוב בפירסום) לארץ אקזוטית נשמע כפתרון לא רע בכלל!
והכי זקן – כל התירוצים האלו נשמעים הגיוניים…

5. מאבדים מהגמישות – גם הפיזית, אבל בעיקר המנטלית…
קשה יותר להתפשר, קשה יותר להתגמש, קשה יותר להתרגל לדברים ואנשים חדשים, דעות של אחרים מעצבנות יותר מאשר מסקרנות, ההרגלים שלי הופכים לשיגרה מקודשת ששבירה שלה זה אסון ובכלל, בכל הרבה יותר קיצוני.
איך בתוך כל החוסר גמישות הזו אפשר למצוא מקום למישהו נוסף???

אני יודעת שזה קטנוני,
אני יודעת שעוד לא הגעתי לחלק החרא באמת,
אני יודעת…

היה אמור להופיע כאן שיר (כרגיל), משהו שמתאים למצב רוח שלי ושל הפוסט, משהו טוב לסיום הסופ"ש, אבל היו-טיוב מסרב לשתף איתי פעולה. אני מקווה שזו נפילה רגעית ולא איזו בעיה במחשב… (כי אנשים זקנים לא מסתדרים עם תקלות שכאלו 😉 )

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“הזיקנה זה חרא…

  1. פינגבק: סיפור בהמשכים | +shloshim30

  2. פינגבק: סימן שאתה זקן | +shloshim30

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s