עוד מעט בוקר…

עוד מעט בוקר, השמש תעלה, השמים יתבהרו וקרניים חצופות יסנוורו אותי דרך החלון. אולי ירד קצת גשם, טיפות קטנות יטפטפו לי על הגג והחלונות, ירעישו קלות כאילו הגשם יורד ממש באמצע הסלון.

עוד מעט כבר שבת, היום השקט בשבוע, היום בו השעון המתקתק לאחור מתחיל לתקתק חזק יותר, השעות עוברות בשקט ושלווה עד שהערב יורד והשעון פשוט צועק בכל דקה שחולפת.

עוד מעט תגיע הפיסקה בה אפסיק להיות פיוטית ואתחיל לכתוב על החיים האמיתים, אפסיק להתמהמה ואכתוב על השבועות האחרונים. המילים יתחילו לזרום מבין האצבעות, המוח יכבה את עצמו וייתן לדברים לזרום מעצמם, המסך יתמלא גיבובים גיבובים שבקריאה שנייה יראו כ"כ מובנים, מפתיעים והגיוניים…

הייתי 4 ימים בחופש, 4 ימים של אוויר ספרדי, 4 ימים של טלפון שקט, 4 ימים של נופים, מבנים, רכבות הרים, מוזיקה, אלכוהול, צחוק, חברות ובעיקר מרחק.
חזרתי ל-30 שעות של עבודה משוגעת, פגישה אחרי פגישה אחרי פגישה וחזרה לנתב"ג – לארץ קרירה לפגישות עבודה.
אפילו זמן לפרוק את המזוודה לא היה לי, מזל שמראש ארזתי כפול!
3.5 ימים של קור אירופאי, פגישות, ארוחות ערב, שיווק, עבודה וגם קצת כיף.

being_weird-403267-700x357

לפני כל הכיף הזה פגשתי מישהו, כן, כן, בקצבייה…
דיברנו קצת, השיחה זרמה ובאמצע שבוע גשום במיוחד אפילו נפגשנו בבית קפה נטוש משהו… היה קצת מוזר, אבל לאט לאט השיחה התחילה לזרום, מצאנו כמה נושאים משותפים, כמה נושאים לא קשורים וכמה שאלות פתוחות להמשך.
שיחקנו קצת חתול ועכבר אבל בסוף הצלחנו לקבוע פגישה שנייה…
הפגישה היתה קצת מוזרה, מקום לא כ"כ מוצלח לפגישה שנייה – לא מספיק פרטיות, יותר מידי רישמי, קצת מוזר. אבל בגדול היה נחמד.
בסוף הפגישה כבר ראיתי את זה בא, אני כבר מריחה את זה מגיע, מכירה כבר את כל התרגילים כדי להתחמק – איך להפנות קלות את הגוף, איך לשדר בקלילות או בנחישות (תלוי בסיטואציה) והופ "האסון" נמנע.
לא יודעת להסביר למה הרגע הזה שכולם מייחלים לו וגם אני, בזמן אמת הופך ל"אסון" שצריך להימנע ממנו. באמת שאני לא מצליחה להבין את זה…
אבל החלטתי הפעם לא לוותר, להיות בן-אדם נורמלי והרמתי לו טלפון. קישקשנו קצת, היה נחמד, אבל זה היה יומיים לפני הטיסה ולא הצלחנו למצוא זמן להיפגש.

מאז דממת אלחוט, לא SMS "נסיעה טובה!" או "אז איך הולך?" או "מקווה שלא קר לך מידי…" כלום.
עברו כבר שבועיים.
כנראה שאם הייתי ממש רוצה, הייתי מתקשרת.
כנראה שאם לא הייתי פחדנית, הייתי מפסיקה להשתמש בכל תרגילי החסימה האלו.
כנראה שאם לא הייתי כ"כ בעייתית, לא היית נמצאת במצב הזה.
כנראה שאם הוא באמת היה רוצה, היה לסיפור המשך טוב יותר…
כנראה…

Love_is_Colorful_by_recepgulec

עכשיו אני כאן, סופסופ הגיע הסופ"ש המיוחל, השקט שכ"כ ייחלתי אליו!
אני אחרי 12 שעות שינה מתוקות, מרתון סדרות מטורף, כמה משולשי פיצה (כן, עדיין לא מצאתי זמן לקפוץ לסופר השבוע :-() ועוד מעט בוקר, השמש תעלה, השמים יתבהרו וקרניים חצופות יסנוורו אותי דרך החלון. אולי ירד קצת גשם, טיפות קטנות יטפטפו לי על הגג והחלונות, ירעישו קלות כאילו הגשם יורד ממש באמצע הסלון.

עוד פרק אחד ולישון…
(אז מה אם אמרתי את זה כבר ב-2:00…)

האויב נמצא בפנים / כנסיית השכל

"האויב נמצא בפנים
אני יורה החוצה…"

מודעות פרסומת

3 תגובות ל-“עוד מעט בוקר…

  1. רשומה חמצמצה. אבל יהיה טוב. חייב להיות.

  2. פינגבק: סיפור בהמשכים | +shloshim30

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s