יומני היקר…

יומני היקר,
כבר קצת יותר מ-3 שנים אתה סופג את סודותיי, את מחשבותיי, את דעותיי.

כבר קצת יותר מ-3 שנים אתה כאן בשבילי, לבן, חלק, שותק, סופג הכל בלי להביע דעה, מקשיב מבלי להעביר ביקורת, מקום פורקן בלי להתחשבן.
לא מעיר לי כשאני נעלמת כי קשה לי, לא מוכיח אותי כשאני מחפפת ובורחת מהאמת, לא מחשבן לי כשאני מקצרת.
כבר קצת יותר מ-3 שנים, מערכת היחסים הארוכה בחיי (אם לא סופרים את יוני – יוני דמיוני 😉 )

Pink – Dear Diary (WIth Lyrics On Screen)‏:

כבר שבוע אני כאן בדירה החדשה, מנסה להתרגל לקירות החדשים, למצוא את המקום המתאים לכל דבר, את הדרך הקצרה ביותר לעבודה ואת עצמי בכל הדבר הזה.
כבר שבוע שכל מי שפוגש אותי שואל אותי שאלה אחת: "נו, אז איך הדירה?" והתשובה הקבועה שלי: "ארגזים, ארגזים…"
כבר שבוע שאני מתחמקת מלהודות שזה קשה שלי.
קשה לי להתחיל מחדש, קשה לי לשתוק עם עצמי כ"כ הרבה לבד, קשה לי עם ההכרה הזו שאולי זה מה שיש – אני והחפצים שלי בדירת סטודיו חמודה.
בא לי להתרגש מההתחלה החדשה והאפשרויות שהיא מביאה איתה, אבל זה קורה רק בחלקים קטנים מידי של היום.
בא לי למצוא את המקום של כל דבר בדירה ואת המקום שלי בחיים האלה.
בא לי להרגיש מוכנה לחיים האלו של הגדולים.
בא לי להפסיק להרגיש כאילו אין לי מושג מה אני עושה ואיך לעזאזל הגעתי לכאן!

כבר חודש שאני מסתובבת עם מין כאב מוזר בשד. האמת שקצת יותר מיזה…
כבר 3 שבועות שאני מחכה לתור לאולטראסאונד.
כבר חודש שאני מנסה להתעלם במשך היום ולשכנע את עצמי שזה שוב שום דבר והכל יהיה בסדר.
כבר חודש שאני מקבלת תזכורת כל כמה שעות מתוך הגוף שלי שאין לנו מושג כמה זמן יש לנו ומה בכלל מצפה לנו.
רק יומיים נשארו, אפשר להגיד אפילו יום וחצי עד שהג'ל הקר והדביק הזה יגע בי והמכשיר המעיק יראה תמונה בשחור לבן למה שהרופא/ה יקרא ריקמה. אולי יראו גושים שחרחרים קטנים שיוגרו כתקינים ושפירים, אולי יראו משהו חדש שטרם ראו בעבר, אולי הבלוג הזה יקבל טוויסט בלתי צפוי ואולי ייכתב כאן פוסט הרגעה.
אולי…
את האמת יומני היקר, אני לא בטוחה למה אני באמת מייחלת. אני בטוחה שזו תהיה תחושת הקלה ושמחה לקבל תשובה תקינה ושהכל בסדר -בטוחה!
אבל אז תחלחל שוב אותה תחושה מורבידית, שהינה – התחמקתי מיזה שוב, אבל זו רק דחייה קלה…

כבר שנים שאני מפחדת מהטלפון הזה מאמא או אבא שמבשר את הנורא מכל.
בשנים האחרונות זה רק התגבר, כי החיים ממשיכים, הזמן עובר ואף אחד לא נעשה צעיר יותר.
ג'ואן ריברס – האישה והאגדה, נפטרה השבוע.
image

היא היתה בת 81.
היא נראתה כמו בובת חרסינה (לא הכי מוצלחת) עם פה מטונף שידע להשחיל, להצליף ולפגוע בול במטרה.
הערצתי אותה בשנים האחרונות ופתאום זה נגמר.
באופן לא צפוי, פתאום.
תכננתי ללכת לישון מוקדם היום, תיכננתי סופסוף להשלים את שעות השינה הכל כך חסרות, אבל אז התחילה תוכנית מיוחדת של חדשות E! לזכרה ולא יכולתי לכבות את הטלוויזיה.
וזה היה אמריקאי כמו שרק האמריקאים יודעים לעשות – עצוב, מרגש, צבוע, אמיתי ומצחיק… וכשהתוכנית נגמרה נשארתי עם מועקה שכזו, מועקה שגדלה וגדלה עד שהיא התגלגלה לה החוצה דרך עייניי.
כי אתה יודע יומני היקר, היא היתה מבוגרת, חייה חיים שלמים, חוותה הצלחות וכשלונות, ילדה ילדה וזכתה למערכת יחסים עם הנכד שלה. היא היתה מצחיקה ושנונה, היא היתה אייקון אבל מעבר להכל היא היתה אישה אמיתית, אמא וסבתא של מישהו.
ואני ישבתי והזלתי דמעות גם עליה, אבל בעיקר על מי שאני מפחדת לאבד, על מי שאני מנסה להערך כבר שנים לקראת הפרדה, על מי שאני מנסה להאחז בה ולזכור כל דבר…
כי אני מפחדת מהרגע הזה, מהרגע הנורא והבלתי נמנע שיגיע מתישהו. ואני לא בטוחה שברגע הזה אפילו אתה חבר יקר תוכל לאסוף את הרסיסים ולהרכיב אותם מחדש…

יומני היקר, שוב הצלחת להיות כאן בשבילי.
לאפשר לי לפרוק את מה שאפילו לא ידעתי שרציתי להגיד, לתת לי את המקום המוגן הזה להגיד את האמת הכי סודית וכואבת שלי.
יומני היקר – תודה שאתה כאן…

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“יומני היקר…

  1. פינגבק: סיפור בהמשכים | +shloshim30

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s