הרבה זמן עבר…

ואוו, עבר הרבה זמן מאז הפוסט האחרון…
כמעט חיים שלמים 🙂
הספקתי "לבלות" את פסח בעבודה בחו"ל, לגדול בשנה ולבלות את השבועיים האחרונים (כולל את היום הולדת) עם מחלת צננת בלגית טורדנית (היא די דומה לכל צננת טורדנית אחרת, רק ארוכה ובלתי נגמרת ולכן זכתה לשם כבוד משל עצמה…)

אני לא כ"כ יודעת מאיפה להתחיל, אז יש מצב שהפוסט הזה יהיה קצת מבולבל – סליחה מראש…

נסעתי לכמעט שבועיים לפרויקט בחו"ל, עבדנו קשה אבל הצלחנו גם לבלות וקצת לטייל.
היינו שלושה.
בארוחת בוקר היינו שלושה.
בעבודה היינו שלושה. (טוב, לפעמים ראיינו אנשים אחרים, אבל בגדול…)
בארוחת ערב היינו שלושה.
בטיולים היינו שלושה.
ברכבת היינו שלושה.
במונית היינו שלושה.
בקניון היינו שלושה.
בטיסה היינו שלושה.
הזמן היחיד בו לא היינו שלושה היה בחדר – שם, למרות שהיה קצת חנוק, היה לי סופסוף קצת אוויר…

ביום החופשי שלנו, נסענו קצת לטייל מחוץ לעיר.
זו היתה נסיעה נוראית שכללה קילקול קיבה רצחני – כאילו היינו באיזו מדינת עולם שלישי.
בשלב מסויים התייאשתי מלנסות לקרוא בספר שלי והחלטתי לעבור למוזיקה מרגיעה. לאחד העובדים שנסע איתי (להלן א') היתה בעיה עם חיבור האוזניות לאייפון שלו ובנונשלנטיות הוא שלף מפצל אוזניות והתחבר יחד איתי לנגן שלי.
זו סיטואציה מוזרה.
בבת אחת, החוויה הכי פרטית ויחידנית של שמיעת מוזיקה באוזניות, הופכת לחוויה זוגית.
בבת אחת, חווית ההסתגרות מהעולם וצפייה מהצד, הופכת לחוויה שיתופית ומתחשבת.
וזו סיטואציה מוזרה.
אחרי כמה ימים, זה היכה בי – זה בדיוק ההבדל בין אדם זוגי לאדם בודד.
לא לכולם יש את המפצל הזה, לא כולם בכלל יודעים שיש אותו, אבל יש את אלו שיש להם אותו כי היה להם את הצורך בו בעבר ויש את אלו שיופתעו לגלות את הדבר הזה אבל לא יקדישו לזה מחשבה נוספת ויש את אלו שסיטואציה תשב עליהם כמה ימים, כאילו יש לה משמעות כ"כ עמוקה…

bam bam From riazzoli blogspot

bam bam From riazzoli blogspot

חזרתי אחרי התקופה הארוכה הזו, חולה ומסכנה (האמת שזה התחיל עוד שם, אבל למי יש זמן להיות חולה בחו"ל?!?), אבל גם כאן לא היה לי זמן לצננת הטורדנית.
שעתיים וחצי אחרי הנחיתה הייתי כבר בדרכי להופעה של היהודים – חגיגת יום הולדת משותפת עם עוד חברה.
יומיים אחרי הנחיתה, נגמר הסופ"ש והתחיל אחד השבועות הכי עמוסים וארוכים שהיו לי.
3 ימים אחרי הנחיתה החל יום השואה, הדמעות זלגו ללא הפסקה וגם הגעגועים לסבא וסבא הציפו.
4 ימים אחרי הנחיתה, בכוחותיי האחרונים הצלחתי לצחוק בלי הפסקה (חוץ מלקינוח אף ושאיפת ונטולין) בהופעה של גורי אלפי.
5 ימים אחרי הנחיתה התמוטטתי סופית – אבל למי יש זמן לנוח באמת?!?!
5 ימים אחרי הנחיתה "חגגתי" יום הולדת 33 עם עוד חבילת טישו, ביקור אצל הרופא והמתנה ארוכה בתור בבית מרקחת.
8 ימים אחרי הנחיתה, אני עדיין מקנחת את האף יותר מידי פעמים ביום…
ואוו – זה מרגיש כאילו חזרתי לפני עשור…

pooh-having-a-bad-day

וכך חלף לו עוד יום הולדת, עוד יום שבדר"כ היה גורר חשבון נפש מעמיק וחצי דכאוני דילג מעליי כי גם ככה כאב לי האף, הריאות שלי קרסו ובאופן כללי למי יש כוח לחשוב לאחר כ"כ הרבה לילות ללא שינה…
נראה שבינתיים אני מצליחה להתחמק מהדיכאון הזה, הוא ייפול עליי מתישהו…
בינתיים אני מצליחה להתעלם מהחלטות שאני צריכה לקבל, מתישהו אני אצטרך להחליט האם לעשות משהו עם ההודעות הרבות שמתקבלות אצלי במייל מאתר ההיכרויות החדש.
בינתיים אני נאחזת חזק בצננת כתירוץ לנמנמת שתקפה אותי…

אסף אמדורסקי וקרני פוסטל / רעידת אדמה

המתנה המהממת שנתנו אסף אמדורסקי וקרני פוסטל לחג, הוא אחד האלבומים היותר יפים ששמעתי לאחרונה…
בינתיים האלבום עדיין זמין להורדה כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s