שינוי

אני לא מתה על ריטה, היא מוגזמת מידי בעייני, אבל משום מה השיר הזה מתנגן לי במוח בזמן שאני מנסה להחליט על מה לכתוב…

"יום אחד זה יקרה 
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש."

אני לא יודעת למה אני מחכה.
לא, זה לא לגמרי נכון – אני כן יודעת למה אני מחכה, אני מחכה לשינוי הזה בי, השינוי הזה שדקה אחריו אני לא אבין בכלל למה אני מחכה כי הוא כאן…

"וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד 
זה יבוא בטוח בעצמו 
כאילו היה שם תמיד 
וחיכה שנבחין בו."

אני מחכה לרגע הזה שבו כל השינויים הקטנים שחלו יצטברו לשינוי אחד משמעותי, שינוי כזה שבאמת יביא לשינוי, שינוי שיראה לי כדבר הכי טיבעי בעולם…

"וזה יבוא, אתה תראה 
הידיים הקפוצות יתארכו 
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל 
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל 
להיות שלם עם עצמו."

הבעיה הגדולה בכל המחשבות האלו היא הספק הגדול שמהדהד ולא נותן לי מנוח.
הקול הזה בתוך הראש שלי שמסרב להאמין שכל השינויים הקטנים האלו באמת יצברו למשהו גדול ומשמעותי. זה לא שהקול הזה לא מכיר בכל השינויים הקטנים, הוא פשוט לא ממש מאמין שזה ישפיע מספיק בשביל להגיע לדבר הזה שאני מחכה לו…

פוסט כזה חייבים לסיים בנימה אופטימית, אבל מה לעשות שאני לא אופטימית 😉
"חגיגות" ה-20 שנה למותו של קורט קוביין הציפו כל פינה בשירים המופלאים של נירוונה.
משהו בקול השבור הזה שלו עושה לי את זה, עדיין
אם לא יצא לכם לראות את המופע האגדי שלהם ב-MTV – זה אף פעם לא מאוחר מידי…

Where did you sleep last night / Nirvana

נראה לי שהשיר הזה שמסיים את המופע מציג את הקול שלו בצורה הכי מופלאה ואיכשהו, הקול הנשבר הזה, הצועק, מתאר בדיוק מה שאני מרגישה אבל לא מצליחה לבטא…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s