משיגנע

פעם בשנה אנחנו מתכנסים בשישי בצהריים והולכים להגיד שלום לסבא, להקריא לזכרו כמה מילים, להניח פרחים ואבנים, להדליק נרות ולברוח מהגשם לבית של סבתא לסעודת מלכים.

כנראה שהשנה נמאס לו לצעוק מלמעלה: "משיגנע! לכו מכאן! אתם נרטבים!!!" ולכן הוא דאג ליום חמסין באמצע "החורף".
אבל משום מה דווקא ביום שימשי ויפה, הטקס היה קצר מהרגיל.
כמה שורות לעילוי נשמתו, כמה מעלות על-פי האותיות של שמו, קדיש אחד מהיר שהוקרא על-ידי 3 הבנים והופ, מניחים את הפרחים ומתפצלים לחצי שעה הקרובה – חלק המשיכו לביקור המשך בבית העלמין, חלק רצו לקנות עוד כמה דברים לארוחה וחלק הגיעו לבית של סבתא והתפלאו כמו בכל שנה שכולם מאחרים…

זו מסורת נחמדה, כולנו נפגשים ומשתלטים על הבית של סבתא, מתעדכנים בחיי היום-יום (כאילו שאנחנו לא מתראים גם ככה 😉 ), מעלים קצת זיכרונות, אוכלים הרבה יותר מידי והופ – הביתה…
אני חושבת שסבא היה ממש שמח לקחת בה חלק, לאכול איתנו, לשתוק איתנו, לצחוק מהשטויות שלנו ובעיקר לחייך בגאווה מהמשפחה הענקית שלו.
בעצם – אולי זה בדיוק מה שהוא עושה ברגעים האלו…

ברגעים האלו, כשהמשפחה מסביב, כשכולם אוכלים, צוחקים ומדברים, פתאום אני חייבת לקחת צעד אחורה. להתרחק מכולם, מהסיטואציה המשפחתית הזו שבה כולנו ביחד ואני מרגישה בה קצת כמו משקיפה מהצד.

preschool_emotions_1

זה לא שאני לא אוהבת את המשפחה שלי, זה לא שאני לא אוהבת את המפגשים המשפחתיים, פשוט לפעמים הכל קצת סוגר עליי ואז אני מרגישה לא קשורה, לא שייכת.
לפעמים טיול קצר בגינה עוזר, או בריחה לכמה דקות לחדר אחר.
ולפעמים לא…

אולי אם הייתי מספרת לסבא על ההרגשה הזו הוא היה קורא לי משיגנע.
ואולי לא…

הייתי כאן / עברי לידר ונתן גושן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s