השביל שלי

עוד שבוע עבר, עוד שבוע.
שבוע פעיל, עם הרבה עבודה, משפחה, חברים.
עוד שבוע עבר, אבל למה הוא מרגיש כמו עוד שבוע?
אבל למה אני מתחילה עוד פוסט בטונים מתבכיינים?
אז למה אני מסיימת עוד שבת עם שביזות יום א' מהחיים?

שלשום פירסמה נועה בנוש ב-YNET כתבה בשם: "עוד חברה הפכה לאמא, שוב נותרתי לבד", לצערי היא צודקת…
החיים של כולנו מתפתחים לכל מיני כיוונים, רובם הולכים פחות או יותר לאותו כיוון ומעטים מאיתנו מוצאים את עצמם בכיוונים אחרים, הולכים ומתרחקים זה מזה כאשר הצמתים בהם אנחנו נפגשים הולכים ומתמעטים.
אם היו ניקרים בפניי עוד כמה אנשים שהולכים בכיוון שלי, אולי המסע הזה היה יותר קל.
אם הייתי מצליחה לפגוש אנשים טובים באמצע הדרך שלי, אולי הם לא היו תחליף מספק לאנשים הטובים מהדרכים הקודמות, אבל הם היו עוזרים לי לצלוח את הדרך…

כי הדרכים שלי ושל החברות שלי התחילו להתפצל כבר בשלב החתונה (חלקן כבר בשלב הזוגיות התחילו לסלול דרך משלהן, דרך נפרדת ומתרחקת), פתאום כל החיים מסתובבים סביב כל מיני סידורים לא ברורים שעד לפני שניה צחקנו עליהם ביחד ופתאום הפכו להכי חשובים בעולם.
ואז חיי הנישואים מפצלים את הדרך עוד קצת ופתאום על כל צעד ושעל צריך להתייעץ, פתאום הזוגות האלו הולכים יד ביד בשביל והשביל שלי קצת צר בשביל כל האנשים האלו…
וכולם יודעים מה קורה שזוגות מתחילים להסתובב יותר מידי ביחד בדרכים, הם מתחילים לגדל כרס קטנה ולהתחיל לקנן. ואז השיחות מקבלות עוד טוויסט והפיצול כ"כ גדול שצריך לעשות מידי פעמם מעקפים גדולים כדי למצוא את הצמתים המשותפים, השיחות הופכות מנומסות יותר ואמיתיות פחות.

it__s_a_lonely_road_down_there_by_luckysevenstars-d4iebu7

it's a lonely road down there by luckysevenstars

שבילים ארוכים
שבילים מתפתלים.
שבילים צרים.
שבילי עפר.
שבילים שלאף אחד אין מושג לאן הם מובילים.
שבילים צדדיים.
שבילים בודדים.

פעם, בטיול אחרי צבא, יצאנו לטרק בגרנד קניון. היינו צעירים וטיפשים ולא ידענו שצריך להזמין רישיונות לינה מראש, אבל איכשהו היה לנו מזל והצלחנו להשיג רישיון לאותו יום, רק שלא במסלול הרגיל. בדר"כ עדיף ביום הראשון לרדת עד למטה ושם לישון, למחרת לטייל קצת בערוץ ולעלות חצי הדרך ושם לישון ואז להמשיך בעלייה המפרכת, לנו היה רישיון בדיוק למסלול ההפוך…
נשים בצד את העובדה שטיפסנו את כל העליה ביום אחד וחשבתי שאני שובקת באמצע העליה, כדי להגיע למקום הלינה הראשון היינו צריכים לחתוך דרך שביל צדדי (מוסדר, אבל צדדי). היה משהו מאוד שקט ומשרה שלווה בצעידה הזו בשביל צר, רחוק מכל אותם המטיילים שהטרידו לכל הדרך ב"הי, בי" האמריקאי המזוייף.
אחרי כ"כ הרבה שבועות של רוד טריפ עם עוד שניים, באוטו אחד, בחדר אחד במוטלים מפוקפקים חלקית, 24 שעות, 7 ימים בשבוע, היה משהו מאוד משחרר בלהיות לבד. רק אני והטבע ודמויות מתרחקות של אנשים אחרים.

אז זו היתה שלווה מתפרצת, היום אני עדיין על אותו שביל צר ומתפתל, רק שהנוף הרבה פחות מרשים ואל השלווה הזו מתגנבת תחושה קלה של בדידות…

כביש מהיר / מוניקה סקס

הסופ"ש קראתי ספר מטורף: המדריך לימים הקרובים/יואב בלום
אחד הספרים היותר טובים שקראתי לאחרונה 🙂

"הדיסוננס הזה – התחושה שכולם בוחנים אותו לצד הידיעה הברורה שאיש לא שם לב אליו, כמו אדם בלתי נראה שטורח להסתרק – גרם לכך שהוא עצמו היה ער ללא הרף לכל זיק של מבוכה או גמלוניות שהסתננו אל הופעתו, הילוכו, דיבורו. הוא התייסר כשהביט באירוע שהיה אמור להתעלם ממנו, ניתח לאחור רגעים שבהם לא היה אמור לחייך, להניח את ידיו בכיסים ולמשוך בכתפיו, לומר מילה מנחמת או משעשעת או מעוררת מחשבות. כל בדל תנועה נדמה כמעשה גורלי שמגדל גבוה של התרשמויות ייבנה מעליו.
ותמיד, איכשהו, בסוף ההתלבטות הפנימית הגיעה ההבנה שלמעשה הוא היחיד ששם לב, שמנתח את עצמו, הוא היחיד שתוהה למה הוא התכוון. כל השאר התייחסו אליו כמו אל חלק מהתפאורה." (עמ' 51)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s