גול עצמי

מכירים את הסצנה הזאת בסרט או בסדרה שבה הגיבור/ה עושה איזה מעשה שברור לכולם שהם לא צריכים לעשות כי זה רק פשוט גול עצמי?
בדר"כ אחרי כמה דקות הוא/היא מבינים שהם עשו טעות, טעות שהתת מודע שלהם כיוון אליה מלכתחילה כי משום מה הם הרגישו צורך לחבל בעצמם.
אני עושה את זה בסוג של מודע…

אני מתחילה לכתוב את הפוסט הזה ב-1:20 בלילה, מחר יום ראשון ועוד שבוע מתחיל עם חוסר שעות שינה…
יש לי נטייה לעשות את זה…
אני מסיימת את השבוע עם הלשון בחוץ וכמה משימות פתוחות, מבטיחה לעצמי שבשישי בבוקר אני סוגרת את הכל כדי שיהיה לי סופ"ש רגוע, אבל אף פעם לא מקיימת.
מפה לשם, מגיע מוצ"ש והשעה כבר 22:00 ואז אני פותחת את המחשב, מתחילה לעבור על מיילים ולסיים משימות שונות ומשונות והופ – אמצע הלילה…

השבוע ממש התעלאתי על עצמי, התחלתי לראות את הסדרה 'להיות איתה' והחלטתי לעשות מרתון ולראות את כל 10 הפרקים ברצף.
שזה לא כזה גרוע, רק חבל שהתחלתי את המרתון במוצ"ש ב-20:00…
מה אני אגיד לכם, אחלה סדרה (מלבד ההופעה של אייל גולן. זה בטח צולם לפני התפוצצות כל הפרשה המגעילה, אבל הבנאדם דוחה באופן כללי…).
סיפור סינדרלה טוב כמו שסיפור סינדרלה צריך להיות.
שחקנים טובים, קצב טוב, קצת בדיחות, קצת דרמה, קצת סקס – אחלה.
אבל למה על חשבוני?
למה אני עושה את זה לעצמי?

Bad-day-sign-300x300

כי זה קל

כי קצת רע לי בפנים ואין לי מושג מה לעשות עם זה

כי הכי כיף זה לשקוע לחיים של אחרים ולהתנתק מהכלום שלי

כי למי יש כוח לעוד ועוד עבודה כשאפשר להדחיק?

כי החיים הקשים של הבת-ימים בסדרה הרבה יותר מעניינים ומרגשים מהחיים העלובים שלי.
החיים שסובבים סביב עבודה, עבודה ועוד קצת עבודה.
החיים שבהם נשארתי עם עצמי כי כולם מסביבי כבר מזמן התקדמו משלב הזוגות-זוגות לשלב המשפחות וכמה אני יכולה לספוג את סיפורי הילדים-משפחה-חיים של אחרים כשאני כ"כ הרבה מאחור?
החיים התקועים שלי שאין לי מושג אם יש לי את הכוח לשנות אותם.
החיים העלובים שלי, שבהם בכל פעם שאני אומרת לאמא שאני לא אוכל להגיע לארוחת שישי כי אני יוצאת עם חברים, אני משקרת כי אני יוצאת עם חברות אבל רוצה לתת לה את ההרגשה שהמעגל מתרחב ואולי יש דברים שהיא לא יודעת. והיא כ"כ שמחה מהאשליה שהיא מעודדת ומפחדת לשאול שאלות…
החיים הקטנים שלי שכולם מסביב משוויצים בתמונות של הילדים או החופשה הזוגית הרומנטית ואני משוויצה בסרטונים של האחיין החמוד שלי, כי כמה מרגש זה כבר יכול להיות לראות תמונות של פרסומות מצחיקות שצילמתי בדרך מהעבודה או איזו מנה מצולחתת יפה?
החיים שלי שמרגישים כ"כ רחוקים ממי שאני אבל איכשהו מתארים אותי כ"כ בדיוק שזה מפחיד.
החיים שלי שבא לי לזרוק אותם לפח אבל אין לי מושג איך לזרוק אותם מבלי לזרוק את עצמי…

1:34 בלילה, מוצ"ש, עוד מעט בוקר ועוד לא עשיתי כ"כ הרבה דברים שהייתי צריכה.
עוד מעט בוקר ומחכים לי כ"כ הרבה דברים שאני צריכה לטפל בהם אבל כל מה שבא לי לעשות זה להתכרבל מתחת לשמיכה ולא לקום יותר.

הלוואי שהייתי מצליחה לבכות, אולי זה היה מנקה אותי.

הלוואי שהייתי מצליחה להנות, אולי זה היה מנקה אותי.

הלוואי שהייתי מצליחה לחיות, אולי זה היה מנקה אותי.

אישה חרסינה / מירי מסיקה

אני לא לגמרי מחבבת את מירי מסיקה, היא קצת תיאטרלית מידי, קצת מוגזמת מידי.
אבל יש לי פינה קטנה חמה בלב אליה כי בכל זאת באנו מאותה העיר…
ואז השבוע השיר הזה התחיל להתנגן לי ברדיו והחרסינה שלי נסדקה קלות.
אם עוצמים את העיניים ומקשיבים למילים – זה עובד הרבה יותר טוב…

2:07, הגיע הזמן להתחיל לעבוד…
עוד מעט כבר מחר…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s