שינוי

אז הגב שלי עדיין דפוק, משתפר אבל עדיין דפוק…
מה שעדיין מחייב אותי לשכב הרבה או לשבת בזוויות הזויות ולהמעיט בעבודה ובעיקר לחשוב הרבה…

פעם בכמה זמן נמאס לי מעצמי ואני מחליטה שהגיע הזמן לשינוי ומכיוון שלשנות את עצמי באמת זה קצת קשה, בדר"כ זה מתבטא בשינוי חיצוני כלשהו.
ומכיוון שאני לא חסידה גדולה של שינויים, בדר"כ זה שינוי לא תמידי והפיך 😉
אז ניצלתי הפוגה בכאבים וקבעתי תור במספרה (בכל זאת, השיער יצא כבר משליטה ועוד מעט היו משנים את שמי לרפונזל). והפעם כשהספר שלי שאל בחצי חיוך: "אז מה עושים הפעם?" וציפה לתשובה הקבועה: "כרגיל", הוא קיבל את התשובה: "מה אתה מציע?"

when nothing goes right go left From riazzoli_blogspot

From riazzoli blogspot

כאן המקום לעשות הפסקה מתודית ולהסביר שאני קשורה לשיער שלי ולא עושה בו שינויים תכופים ומשוגעים מידי, אבל לפעמים זה קורה…
לכבוד יום הולדת 20, "קניתי" לעצמי מתנה – תספורת קצוצה!
כל הבסיס היה בשוק ממני, המשפחה היתה קצת בהלם (עד היום כשאבא או סבתא שומעים שאני הולכת/הלכתי לספר הם שואלים בחשש אם הסתפרתי קצר מידי…) אבל אני הייתי מרוצה. יש בזה סוג של חופש, סוג של שחרור מעצמי. לקום בבוקר, להעביר את היד קלות בשיער, קצת חומרים כימיים והוא מסודר! להרגיש את הרוח על הצוואר ואף פעם לא חם מידי!
אחרי כמה חודשים, גיליתי גם את החסרונות: כשנרדמים באוטובוס בדרך לבסיס קמים עם שיער קיפי, כל העניין מחייב תחזוקה צמודה – ספר פעם בחודש-חודש וחצי וסטוק גדול של ג'ל כימי דביק. והחיסרון הכי גדול – לגדל אותו זה שלב בעייתי מאוד! (מזל שבצבא ובטיול אחרי הצבא, לאף אחד לא ממש אכפת 🙂 )

מאז אותה הרפתקה קטנה (שנתיים +-) השיער שלי חזר להיות גולש ונשי ולרוב אסוף בקוקו.
מידי פעם אני מחליטה להאריך יותר מהרגיל ולפעמים הוא מתקצר יותר מהמקובל.
אבל השבוע החלטתי שהוא ארוך מידי והגיע הזמן למשהו חדש, לא קיצוני כמו תספורת קצרצרה, אבל חתכתי אותו בחצי.

אתמול נכנסתי הביתה לארוחת ערב ו… כלום. שום תגובה. כאילו כלום לא קרה.

אחרי בערך שעה אחותי הגיעה ואחרי עוד רבע שעה היא שואלת אותי בשקט – הסתפרת? תתחדשי…
אבל חוץ ממנה, אף אחד לא שם לב.
והפעם הגיעו לארוחה גם חלק מהמשפחה המורחבת…

לא יודעת למה זה כ"כ מפריע לי שהחלטתי לכתוב על זה פוסט שלם.
אולי כי לאחרונה אני מרגישה קצת שקופה במשפחה.
אולי כי אני מרגישה לאחרונה קצת לא קשורה.
משום מה הארוחות המשפחתיות בשישי בערב הפכו קצת למטלה שבה אני מגיעה, יושבת, אוכלת, מעבירה איזה שעתיים וחוזרת הביתה, כאילו כלום לא קרה.

אני לא יודעת מה השתנה, אולי זו אני, אולי זה הם, אולי זה הכל ביחד…
בטח אני…

זכרונות / כנסיית השכל

"… חיים ללא חיים 
תחושה ללא תחושה 
להיות בצד ולא לגעת 
המציאות היא מחלה… "

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s