צל כבד

נשבר לי הגב, הוא החליט לכפות עליי מנוחה והסתגרות ואני מודה שכנראה שהייתי צריכה את זה.
כנראה שהגוף שלנו מבין הכי טוב מתי אנחנו עמוסים יתר על המידה ולא חכמים מספיק כדי לקחת הפסקה והוא פשוט כופה עלינו אותה…

אז מיום חמישי אני בבית, עם גיחה קצרה למשרד לפגישה היחידה שלא הצלחתי לבטל (מה אני אגיד, אחת הפגישות הכי לא נעימות שהייתי בהן – אין ספק שכשכואב לי אני לא ידידותית לסביבה 😉 ), פגישה עם חברה לבראנץ' בשישי בניסיון לבדוק את התיאוריה שתזוזה עוזרת לגב תפוס (התיאוריה לא הוכחה במלואה, נראה לי שלאדוויל היה יותר משקל) וקפיצה קצרה להורים לארוחת שישי (שבה ביליתי יותר זמן במצב מאוזן על המזרן המאולתר שנפרס לכבוד האחיין שלי…).
מחר אין לי כבר ברירה ואני נאלצת לחזור, הלוואי והייתי יכולה לקפוץ על איזה מטוס ולברוח רחוק.

מעבר לחוסר הנוחות, היה סופ"ש יחסית טוב. הספקתי לישון, לנוח, לשאוף קצת אוויר בשישי, לראות את כל הסדרות סופ"ש שלי ואפילו לקרוא – סופסוף סיימתי את הספר הלא ברור שהתחלתי לפני כמה חודשים ופשוט שבר אותי (גם הסוף שלו היה הזוי משהו, בקיצור: חיים בהמתנה של שולמית גלבוע – לא משהו) והתחלתי סופסוף את קריאת סדרת הספרים של אסתר שטרייט-וורצל בכך שהתחלתי וסיימתי את אורי.
אין ספק שהספק יפה לכל הדעות 🙂

הבעיה היא שנפל עליי עכשיו מין מצב רוח מוזר שכזה, אפלולי משהו, כזה שלא החליט עדיין מה הבעיה שלו אבל ברור שיש בעיה כלשהי, כזה שמצליח להתחבר לצד הדיכאוני משהו בכל שיר שרשימת ההשמעה שלי מעלה בחכתה.
מין מצב רוח שלא מבשר טובות, כזה שרומז ללילה ארוך ומטריד, כזה שיעלם בבוקר תחת מסיכה אבל יישאר לרחוש מתחת לפני השטח, כזה שלעולם לא ידובר עליו עם מישהו אבל הוא שם, כזה שכתבתי עליו בעבר, כזה…

tumblr_mb4imp5yzW1qdrpdr

אולי זה הוא שגרם לי להתחיל לחשוב על נושא הזוגיות ועד כמה היא צורך של בני אדם או אולי היא בסך הכל איזו התניה נרכשת של התרבות שאנחנו חיים בה, אולי זה הדייט הלא מוצלח שהייתי בו ביום שלישי ואולי זו השיחה העמוקה שהיתה לי עם הפסיכולוגית שלי על מה אני רוצה מהחיים שלי ומזוגיות והאם הגעתי לשלב בו אני מרימה ידיים או מוכנה להתפלש שוב בביצה.

אולי זה הכל ביחד

אולי לצאת לדייט עם בחור ששותפה שלי הכירה לי, הציג לי מראה די מטרידה על מה היא חושבת עליי ומי שמתאים לי (מה אני אגיד, הבחור נראה ממש לא משהו ומעבר לזה גם די משעמם). אולי הפגישה עם הבחור הזה הזכירה לי כמה הסיטואציות האלו של להיפגש עם בחור לא מוכר לקפה ולנסות למצוא נושאים משותפים כדי להעביר איזו שעה בנעימים גם כשאחרי 5 דק' היה ברור שאין סיכוי שיצא מיזה משהו, מדכאות.
אולי שוב זה היכה בי עד כמה אני עדיין לא מצאתי את הדרייב המטורף הזה להילחם על למצוא מישהו ומה זה אומר עליי…

אולי השיחה על כל נושא מה אני רוצה מחיי, מזוגיות, האם לוותר ולהמשיך הלאה, מה זה הלאה וכו' העמידה אותי בצומת שאני עדיין לא מוכנה אליה (אליו? אני אף פעם לא זוכרת אם צומת זה זכר או נקבה).
אולי השיחה הזו מתגלגלת בתת המודע שלי יותר ממה שאני מוכנה להודות.
אולי אפילו במקום הבטוח של הבלוג הקטן הזה קשה לי להודות באמת.

לא, אני לא אברח.

אני מודה, לא חשבתי כ"כ רחוק, לא חשבתי מה יהיה איתי כשאהיה בגילי המופלג.
תמיד הייתי בטוחה שאיכשהו הכל מסתדר "כמו כולם".
אף פעם לא דימיינתי לפרטי פרטים את העתיד כי חשבתי שהוא יהיה רגיל שכזה.
אף פעם לא חלמתי על איזה משהו גדול, על איזו אהבה גדולה כי משום מה חשבתי שזה רגיל וקורה לכולם.
ותמיד חשבתי שאיכשהו זה יסתדר ואז יקרה איזה אסון גדול, איזו משאית תיכנס בי, איזה סרטן אלים יגמור אותי, איזה משהו שכזה.
וטפו טפו טפו זה לא קורה.
אבל גם החלק הראשון לא קורה.
ואז מה נשאר?
זה רק מוביל למחשבות האלו שאני כ"כ שונאת ואני כ"כ מנסה לברוח מהם, מנסה לא לשקוע.
למחשבות האלו של "למה זה טוב?"
"מה מטרת החיים?"
"למה בכלל צריך אותם אם כל מטרתם היא רק להעביר את הזמן עד הסוף, יהיה מתי שיהיה?"
"ואם ככה, אז למה שלא יבוא קצת קודם ויגאל אותי מכל הדבר הזה?"

צל כבד / כשניקו תתחיל לדבר

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“צל כבד

  1. פינגבק: שינוי | +shloshim30

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s