עמוס

לפעמים מרוב עומס המוח קופא.
לפעמים מרוב דברים שקורים מסביב, השקט פשוט משתלט.
לפעמים אני פשוט לא יודעת איך לעכל, מה להגיד, מה לחשוב, מה לכתוב…

בשבוע שעבר חגגנו לאבא שלי יום הולדת 60. הוא לא באמת רצה חגיגה (אנחנו לא לא משפחה של אירועים), אבל הכרחנו אותו בכל זאת להזמין את המשפוחה.
כל השבוע התעסקנו ברשימת משימות, רשימת קניות, חידון 60 שנה על… והכל תוך כדי מיני-שפעת שתקפה אותי ללא אזהרה.
אה, ואסור לשכוח שזה היה שבוע החזרה לעבודה אחרי החגים, היומן מלא בפגישות שלא ניתן לבטל או לדחות…
בקיצור – שבוע כיפי ורגוע!

למפגשים משפחתיים יש את היכולת להיות נחמדים ומעיקים כאחד.
מצד אחד, ההמולה השמחה של דודים, בני דודים, סבתות, נשיקות, חיבוקים, עדכונים, סיפורים מביכים, זיכרונות, חוויות ואוכל – הרבה אוכל.
מצד שני, לאט לאט הזוגות מתרבים ואפילו מתרבים, הברכות של סבתא על זוגיות וחתונה נשמעות כבר שחוקות והתודה של אבא על האירוע המהנה מלווה באיחול (שהוא די בקשה/תחינה) שאני אמצא מישהו במהרה ויאללה – חתונה.

כל האיחולים האלו, אני יודעת שהם מגיעים ממקום טוב.
אני יודעת שהם רוצים שיהיה לי טוב.
אני יודעת שכואב להם כי אני לבד.
אני יודעת, אבל זה לא באמת עוזר.
זה לא שאני יושבת בבית, לא חושבת על כלום ופתאום בגלל האיחול שלהם נדלקת לי הנורה הזו במוח: "הי, אולי כדאי שאני אמצא לי חבר!" ולמחרת בבוקר אני פוגשת אותו והינה אנחנו מתחתנים…
אז אני יודעת שהם עושים את זה כי הם רוצים בטובתי, אבל איך לעזאזל זה עוזר לי?!?!?
איך לעזאזל זה מקדם אותי בחיים?!?!?!?
מה לעזאזל אני אמורה לעשות עם כל הברכות והאיחולים האלו?!?!?

lizzie-bennet-diaries-mrs-bennet-valentine-x-450

בין טישו לטישו, בין מטלה אחת לשניה, בין פגישה אחת לשניה, איכשהו הצלחתי למצוא את הכוח להיכנס ל"קצביה" ואפילו לקבוע דייט, לדחות אותו בשל המיני-שפעת, לקבוע אותו מחדש לשישי בערב (היום השנוא עליי לדייטים, בעיקר דייטים ראשונים), לצאת אליו ואפילו לצאת לדייט שני…

כן, אחרי כ"כ הרבה זמן, יצאתי לדייט…
ואפילו היה נחמד…
טוב, אולי כדאי שאני אתחיל מהתחלה…

התכתבנו בערך ב-3 משפטים באתר.
דיברנו במשך בערך 3 דקות בטלפון וקבענו טנטטיבית להמשך השבוע.
כן, הבחור די מקצר והאמת שהתאים לי לחסוך את השיחה הבלתי נגמרת.
אבל אז, הגרד בגרון התגבר והפך למחלה של ממש אז עשיתי את ששנוא עליי וסימסתי שלצערי נצטרך לדחות. להגנתי, לא ממש היה לי קול…
ומשם והלאה, עברנו לשיטת הסמסים המקוללת…

לדייט הראשון נפגשנו בשישי בערב בפאב חביב, השיחה התגלגלה יפה, אבל בכל זאת משהו הפריע.
הוא לא הפסיק לצחוק, אבל צחוק מעושה שכזה. אולי זה הצחוק שלו, אבל מה לעשות שזה צחוק מוזר. ובאמת שאני לא כזו מצחיקה! אני יכולה להבין שמישהו יהיה משועשע מהציניות או השנינות (סליחה אם אני נשמעת מתנשאת משהו), אולי אפילו יחייך או ישמיע קול צחוק קצר, אבל צחוק מתגלגל?!? זה פשוט היה מזוייף מידי…

זה המקום שלי לעצור רגע, לנסות להבליג ולהתעלם קצת מהביקורתיות שלי.

אז ניסיתי,
אמרתי לעצמי שזה לא כ"כ חשוב, הרי לפעמים איכשהו הדברים האלו נעשים בלתי מורגשים כשמכירים את הבנאדם לעומק ואוהבים את מה שרואים.
ניסיתי לשכנע את עצמי שכל הגינונים האלו ממש לא חשובים והבנאדם נחמד מספיק כדי לתת לו עוד צ'אנס וקבענו להמשך השבוע.

שוב המשכנו ברוטינת הסמסים והשיחות הקצרצרות. הוא הציע הופעה ואני נאלצתי לוותר כי כבר קבעתי עם חברות לאותה הופעה בהמשך החודש ואז הוא הציע שנלך לסרט ולמרות שידעתי שזה לא הרעיון הכי מוצלח לדייט שני, אי אפשר היה לדחות עוד רעיון 🙂
אני בחרתי את הסרט והוא לא היה דומה בכלל למה שהיה כתוב בתקציר! אבל הוא היה סרט מוצלח ביותר (האסירים – לא לבעלי לב חלש), רק ארוך הרבה יותר מידי…

אז מה הבעיה עם סרט בדייט שני?
1. אין הרבה זמן לדבר – קצת בנסיעה לסרט (אה כן, גם כאן השקעתי והחלטתי לתת לו לאסוף אותי), קצת בהמתנה לתחילת הסרט, קצת בהפסקה (כן, מסתבר שהסרט היה כ"כ ארוך שאפילו בסינמה סיטי החליטו לעשות הפסקה באמצע) וקצת בנסיעה הארוככככככההההה הביתה.
2. אי אפשר לחתוך אם לא מתאים – סרט זה סרט ובניגוד לדייט בבית קפה או פאב, אי אפשר להגיד באמצע: "אה, טוב, כבר מאוחר. יש לי מחר פגישה מוקדמת…"
3. חושך ויושבים קרוב מידי – כן, זו קלישאה של סרט הולוודי מפגר, אבל כשהחושך יורד אפשר לספור עד 10 והיד מתחילה לשוטט.
אולי יש אנשים שזה נעים להם. טוב, כנראה שיש אנשים שזה נעים להם, אבל לי – קצת פחות…

לפני כמה שבועות הבטחתי לספר איך לעזאזל הגעתי לגילי המופלג עם כל החלקים המקוריים של גופי שלמים (מלבד קרסול שמאל ;-)) וזו כנראה הסיבה…
אני אוהבת את הפרטיות שלי, אני אוהבת את המרחב הפרטי שלי.
אני צריכה המון זמן כדי לתת למישהו להתקרב, אני צריכה המון זמן כדי להרגיש בנוח עם מישהו וכנראה שלאנשים אין כ"כ הרבה זמן וסבלנות…
אז כשהבחור שלשמאלי מתחיל לשלוח ידיים לכיוון הרגל שלי, אני קופאת.
האמת שזה יותר גרוע, אני פשוט מרימה חומות ביצורים – התדר "אל תיגע בי" משודר כ"כ חזק שכל מקלט רדיו קטן יכול לקלוט, שרירי הגוף נמתחים במגננה, המוח לא מפסיק לפעול ואם הבחור לא קולט את המסר "הדק" – היד שלו תקבל תנופה קלה ועדינה לכיוון הנגדי.

כן, ככה בדיוק הגעתי למצבי.
כי כל מה שאני יודעת לעשות זה להרחיק אנשים.
כי כל מה שאני רוצה זה מישהו עם סבלנות עד אין קץ וזה קשה למצוא.
כי כל מה שאני צריכה זה מישהו שיכול לראות מעבר וזה ממש בלתי אפשרי…

היהודים / Father

בחמישי הלכתי עם חברים להופעה אקוסטית של היהודים (ושלום חנוך ל-4 שירים) בפארק אריאל שרון (לשעבר חירייה) – אחת ההופעות הטובות ביותר שהייתי בהן!
אין מה לעשות, בהופעה אקוסטית המילים החותכות של השירים שלהם, חותכות אפילו עמוק יותר…

נ.ב.
אם זה לא היה ברור, הבחור נעלם מאז הדייט שני וחסך לשנינו את המבוכה שבשיחה: "זה לא אתה, זו אני"…

מודעות פרסומת

3 תגובות ל-“עמוס

  1. בקונטקסט של המקום, אפשר להגיד: חרא ש למקום…. 🙂

    לעניין הבחור שלא רואה מבעד (הבחור הזה או כל אחד אחד). האם פעם נתת למישהו שיצא איתך או אפילו בטרם יצא איתך לקרוא את הבלוג הזה שלך? או שלא. כי אולי ממנו אפשר ללמוד עוד קצת עלייך ועל אישיותך.

  2. נראה לי שהחיים שלנו היו הרבה יותר קלים אם היינו באים עם הוראות הפעלה.
    זה היה יכול להיות מאוד נוח אם בכל פעם שהצד השני עושה משהו לא מובן, מגיב בצורה כלשהי או סתם מסתכל עלייך במבט שאתה לא מכיר, היינו יכולים לפתוח את ספר ההוראות (ממש כמו ספר רכב) ולקרוא מה זה אומר. אולי אפילו היינו משכללים את העניין ומוסיפים איזור לשאלות ותגובות, עדכון גירסא, באגים וכו'…
    אבל לצערנו (?) החיים לא כאלו פשוטים…

    אז לשאלתך, לא. לא נתתי למישהו לקרוא את הבלוג הזה (רוב מי שמכיר אותי אפילו לא יודע שיש לי אחד כזה) ומכמה סיבות:
    1. כבר הצהרתי כאן שיש לי קצת בעיה של קירבה ואינטימיות, גבולות ופלישה לפרטיות, לא? 🙂
    2. יש משהו מאוד משחרר בלכתוב בלי לדפוק חשבון ואם אני אדע מי הצד השני שקורא, כנראה שאני אתחיל… אפילו לא לגמרי במודע…
    3. אני לא חושבת שכל אחד צריך לדעת עליי הכל. וגם אם אני רוצה שהוא יידע, לא בטוח שהוא צריך לדעת את הכל בבת-אחת…
    4. לקרוא על מישהו זה קצת חד מימדי. זה כמו לקרוא תיק רפואי ולהחליט שאתה מכיר את הבן-אדם. לא הכל כתוב, לא תמיד זה מייצג, לא תמיד אפשר להבין ניואנסים בלי לשמוע את הקול ולא תמיד אנחנו מצטיינים בהבנת הנקרא (גם בהבנת הנשמע, אבל זה לא העניין ;-))
    5. אני מאוד רוצה להגיע למצב שאני מרגישה עם מישהו מספיק בנוח כדי לתת לו את הקישור לכאן, אבל זה מצריך זמן וסבלנות כי – ראה סעיף 1….

  3. פינגבק: 2013 מתה… | +shloshim30

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s