צעד קטן קדימה

השבוע עשיתי עוד צעד קטן קדימה במסע הארוך הזה שלי…

בספטמבר האחרון הסתיימה הקבוצה של "מאותגרי הזוגיות" בה השתתפתי ומאז הייתי בדיונים עם עצמי ועם הפסיכולוגית שלי אם הפורמט הזה עוזר לי, אם זה משהו שכדאי לי להמשיך בו, אם אני רוצה בכלל להמשיך… ואם התשובה על כל זה היא כן, אז איפה? איך יהיה לי זמן? כמה יעלה? מי משתתף? האם אני לא יכולה לדחות עוד קצת את הקץ? האם אני לא יכולה בכל זאת לברוח???

השבוע הגיע "הקץ" והצטרפתי לקבוצה חדשה…

בעקרון, אם מתחילים משהו וחושבים שזהו "הקץ", זה לא בדיוק סימן טוב והסיכוי להצלחה יורד משמעותית… אז למה בכל זאת אני עושה את זה לעצמי?
כי אני מנסה להתמודד עם כל הדברים שמפחידים אותי, כי אני בן-אדם של מסגרות ואולי המסגרת הזו תעזור לי לדחוף את עצמי קדימה ולקבל החלטות חשובות…
אז אחרי הרבה דיבורים והכנות, השבוע זה קרה.

הגעתי בטעות חצי שעה לפני הזמן (ככה זה כשלא מסתכלים על הזימון ביומן לפני שיוצאים לדרך…), התיישבתי במעגל והייתי קצת מופתעת מהאנשים מסביבי.

Magdalena Abakanowicz. Seated Figures

Magdalena Abakanowicz. Seated Figures

אחד המשתתפים היה איתי בקבוצה הקודמת ולא נראה לי שיותר מידי השתנה אצלו. (נא לא לקרוא את המשפט בטון שיפוטי, כי זו לא היתה הכוונה – גם אצלי לא יותר מידי השתנה 🙂 )
משתתף נוסף שפך את כל הבעיות שלו כבר בחצי שעה הראשונה, מה שכמעט גרם לי לברוח מהחדר. לא בגלל שהבעיות שלו כאלו מפחידות, אלא כי הרגשתי שכל הקירות של החדר סוגרים עליי והאינטימיות המזוייפת הזו חונקת אותי.
המשתתף השלישי ישב ביני לבין השני ועשה עליי רושם אמביבלנטי. מצד אחד, הוא ניסה להיות פתוח מאוד, אבל מצד שני הוא היה מאוד מתגונן. אולי הוא הושפע משני האנשים שישבו לידו – הפתוח והסגורה…
הרביעית, עשתה עליי רושם של בחורה בסוף שנות ה-30, מוזרה במראה שלה ונראית כמו בשנות ה-60. מסתבר שטעיתי. היא יותר בכיוון של שנות ה-50 ונראית טוב לגילה, רק קצת מוזרה. אמנם בינתיים אנחנו 2 הבחורות היחידות בקבוצה, אבל אני לא בטוחה עד כמה אנחנו נראה את הדברים עין בעין…

איזה רושם אני עשיתי על האנשים שם אני לא יודעת, אבל יש לי הרגשה שלא הצלחתי להסתיר את אי הנוחות שלי מהמצב..
אם הייתי קריקטורה, כנראה שהיו מציירים אותי מתנדנדת מצד לצד על כיסא, מחזיקה את הידיות שלו כדי לעצור את הגוף שלי מלברוח ולאט לאט קושרת את עצמי כמו בכותונת משוגעים אל הכיסא.

אז למה בכל זאת אני עושה את זה לעצמי?
כי אני מנסה להילחם באינסטינקט הקלוקל הזה שלי לברוח מכל מצב שלא נוח לי, לברוח מכל מצב שמחייב אותי קצת להיפתח ולהוריד את ההגנות שלי.
כי אני יודעת שעם הזמן ההרגשה הזו תתמתן ותתקוף אותי לעיתים יותר ויותר רחוקות.
כי אני מקווה שאם אני אצליח להילחם באינסטינקט הזה שלי ואצליח להוריד קצת את המגננות, אולי מישהו ירצה להיכנס פנימה ואני גם ארשה לו…

behind-cannot-fortune-run-away-runaway-Favim.com-123257

from: foldingpaperfigures.tumblr.com

עילי בוטנר וילדי החוץ / נעים עכשיו

אני אוהבת שירים שמחים שמסתירים מילים כ"כ כואבות…
"…בכל בדידות שמתגברת 
יש אהבה שלא נגמרת 
שברון הלב שיש לשאת 
וכמה יש לי עוד לתת 
את המילים שלא כתבתי 
לאהבה שלא הייתה לי 
הנפילות אל מול כולם 
וניצחון אחד קטן…"

נ.ב.
אני לא יודעת אם זה רק אצלי, אבל פתאום התחילו להופיע פרסומות מעצבנות באתר. אני ממש מצטערת… זה לא בשליטתי כל הבאנרים האלו…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s