לכבודכן

חזרה בזמן
תמיד ייחלתי שהזמן יעשה כבר את שלו,
תמיד רציתי שהכאב יעבור,
אבל עכשיו
שפתאום הכאב פסק
אני כל הזמן תוהה
איך זה יתכן שהזמן עשה את שלו?
איך זה יתכן שהכאב פסק?
נכון, האובדן לא היה שלי
אבל הכאב היה גדול ואישי
אז איך זה יתכן שהמחשבות
הפסיקו להטריד?
ואיך זה יתכן שהזכרון כבר כמעט ולא צובט?
עכשיו, שהזמן כבר את שלו עשה,
אני תוהה אם לא היה יותר טוב
להחזיר את הזמן בחזרה…
(30/1/1999)

במשך שנים, היה לי יומן בבית ספר, לא יומן אישי אלא יומן תאריכים. הוא שימש בעיקר לתיעוד ימי הולדת ואירועים חשובים ומקום לשירבוטים וקישקושים בשיעורים משעממים.
בתחילת כל שנת לימודים הייתי ממהרת להכניס לתוכו את כל התאריכים החשובים (כי גם ככה הזיכרון שלי לא משהו בדברים האלה) ולקשט אותם כראוי. היה יום אחד בשנה שזכה למסגרת שחורה עבה ועצובה – 4/3.

אני לא באמת היכרתי את בת חן שחק, בסה"כ ישבתי בספסל שמאחוריה בטיול אחד של הצופים ובמחנה קיץ אמרנו אחת לשניה שלום מבוייש כשלי לא היה מושג מי היא. כשנזכרתי, הלכתי עם חברה לחפש אותה בשבט שלה, אבל לא מצאנו אז חזרנו לשלנו.
וזהו.
הפעם הבאה ש"נפגשנו" היתה באותה תמונה מזעזעת בעיתון של שיער בלונדיני ארוך נופל מתוך אלונקה מכוסה.
אין לי מושג אם זה היה באמת השיער שלה, אבל בשבילי זה היה וזה שבר לי את הלב.
כמות הדמעות שליוו אותי בכל לילה במשך חודשים אחרי, כמות רגשות האשם על זה שלא זכרתי את השם, כמות הפעמים שאכלתי את עצמי על זה ששמחתי בפורים…

חיפשתי עכשיו איזשהו איזכור על הפיגוע, אבל כנראה שהחיים ממשיכים ורק הקרובים כואבים.
אני לא קרובה, ואני חייבת להודות שגם פחות כואבת – אבל זוכרת…

בת-חן, הדס ודנה…

פורים
עוד פורים הגיע,
עוד "חג"…
וזה כבר לא כ"כ כואב
או מעיק,
יש כבר אחרים
שמכאיבים וחסרים
ויש כבר שגרה
שמכאיבה…
עוד פורים, עוד חג של שמה,
אולי מתישהו גם אליי
היא תגיע,
ולשם שינוי תישאר
לזמן רב…
(16/3/2003)

בן המלך / משינה

בכל שנה ביום הזיכרון משדרים סרט עליהן
ושם מספרת אחת החברות שזה היה השיר האהוב על בת-חן.
מאז, אני לא יכולה לשמוע אותו…
זה בשבילכן…