לילה, לילה…

רישמית כבר מחר, העיניים שלי כבר אדומות מעייפות והמוח קצת בערפל.
היום כבר מחר אבל במקום לישון אני עוד כאן…
למה?
כי…

בכל יום אחר לא היה לי את מי להאשים מלבד את עצמי, אבל היום אני מתארחת אצל ההורים ומשום מה הם החליטו להזמין אורחים לראות סרט בקולי קולות בסלון ומכיוון שהוא צמוד לחדרי – אני אפילו לא מנסה ללכת לישון…

אז להיום יש לי תירוץ למה אני ערה בשעות שכאלו, אפילו שאני גמורה מעייפות ויודעת שמחר זה יתנקם בי (צריך לקום מוקדם – אפילו שיום שבת 😦 ), אבל מה לגבי שאר הימים?!?!?
כי בשאר הימים אין לי את מי להאשים מלבד את עצמי ואת הנטייה הקלוקלת שלי לדחות את השינה. כי בשאר הימים זו אני שנאבקת בשינה כמו ילדה שההורים אומרים לה ללכת לישון והיא מנסה להראות להם עד כמה היא "לא עייפה". כי בשאר הימים זו אני שעוברת את שלב העייפות ומגיעה ב-12 בלילה לשלב העירנות הבלתי מוסברת…

זה לא קורה כל יום, אבל זה בא בגלים.
מעין ניסיון לדחות את הלילות השחורים והבודדים, אולי אם אני אשאר ערה ואראה עוד תוכנית בטלוויזיה או אעבוד קצת או סתם אבזבז את זמני, הלבד יהיה קצת פחות לבד או לפחות השינה תיפול עליי בבת-אחת והמחשבות של לפני השינה לא ישתלטו עליי והחלומות לא יטרידו את שנתי…

לצערי אני כבר מכירה את התרגיל הזה של עצמי, זה לא חדש…
אבל אין לי שום מושג איך להיפטר ממנו…

Being left alone…

נראה לי שזה הזמן והמקום לעדכן בהתפתחויות עם מר בחור …
בסופ"ש האחרון, אחרי הדייט בוקר שלנו נעלמו עקבותיו, אבל בראשון בערב הוא התקשר. דיברנו קצת על אה ודה, שוב השיחה התארכה (אני מודה, קשה לי להתרכז בשיחות טלפון ארוכות… וכשהן מתרחשות אחרי יום עבודה ארוך – בכלל אין סיכוי…) והיא נסתיימה ב: "טוב, אני נכנס להתקלח, שנדבר יותר מאוחר?" ואני: "אה, נראה לי שאני אפרוש בקרוב, אז בוא נדבר מחר…"
א. באמת תיכננתי לפרוש מוקדם – אבל שוב הנטייה הקלוקלת השתלטה עליי…
ב. על מה עוד יש כבר לדבר??? דיברנו עכשיו איזה חצי שעה!!!
ג. הייתי כבר במצב חצי קטטוני וזה היה רק יום ראשון!

בשני, הוא סימס שנייה לפני שתכננתי להתקשר אליו והציע שניפגש. אבל כבר היו לי תוכניות עם חברים אז זה לא יצא…
בשלישי וברביעי דיברנו קצת ובסוף קבענו לחמישי בערב (כן, היה לי שבוע עמוס במיוחד…).
הוא החליט שזה רעיון טוב להכיר לי קצת אלכוהול כי סיפרתי לו שאני לא אוהבת ולמדתי קצת לשתות כי צריך באירועים חברתיים – אז קבענו להיפגש בפאב תל-אביבי.
אבל רצה הגורל ותל-אביב היתה במייטבה וזה היה פשוט בלתי אפשרי למצוא חנייה, ולאחר שהסתובבתי סביב עצמי איזה 45 דק' (ומסתבר שגם הוא הסתובב סביב עצמו…) החלטנו לעבור לנמל – מקום עם חניה.
ישבנו באיזה בית קפה וגם הפעם היתה שיחה ממש נחמדה ולעיתים אף משעשעת. גם הפעם לא הצצתי בשעון וגם הפעם ידעתי שאני בבעיה גדולה…

למה? כי עדיין משהו לא מסתדר לי.
כי מעבר לשיחה אני לא ממש יודעת מה הלאה.
כי הוא בחור ממש נחמד אבל מעבר לזה לא ממש הרגשתי משהו.
כי לא הרגשתי משהו ומאוד פחדתי שהוא רוצה.

אחר הצהריים התקשרה אליי חברה ושאלה איך היה ומכיוון שהתשובה לא היתה "נורא!" השאלה הבאה שלה היתה "נו, והיתה נשיקה?"
איך אני יכולה להסביר לה אם אני אפילו לא יכולה להסביר לעצמי למה אני כ"כ נרתעת?
איך אני יכולה להתקרב למישהו אם הפיל הגדול הזה עומד בינינו?
איך אני יכולה להמשיך הלאה אם הדבר הענק הזה שנראה לכולם כ"כ טיבעי ופשוט, כ"כ לא – בשבילי?

אני לא יודעת מה יהיה עם הבחור, אבל אני מניחה שאני אצטרך להיסגר על עצמי מתישהו…

בלילות של ירח מלא / ערן צור ואנסמבל מיתר

יש משהו בערן צור שתמיד יפתיע אותי – מצד אחד הוא ממש לא הסגנון שלי, מצד השני הוא שזור בזיכרונות התיכון שזה תמיד כיף לשמוע שיר שלו…

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“לילה, לילה…

  1. תני צ'אנס עוד פגישה אחת. אם גם בהלא יהיה לך חשק רצון להתנשק (וגם אם תתנשקי "בשבילו" ולא באמת כי רצעית) אז זה סימן שזה לא זה

  2. פינגבק: מי אתה צריך להיות? | +shloshim30

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s