בטיפול

לא צריך להיות גאון גדול או אדם בעל מודעות עצמית מיוחדת, כדי להבין שמשהו בי "לא בסדר". כלומר, לא בדיוק "לא בסדר" כמו תקוע ולא מתקדם לכיוון שאני רוצה.
אז אני לא מתיימרת להיות גאון, אבל מודעות עצמית כן יש לי (אולי אפילו קצת יותר מידי) ובאיזשהו שלב החלטתי שהשיחות הרבות שאני מנהלת עם עצמי לא מספיקות ואולי כדאי לנסות משהו אחר…

הכל התחיל לפני קצת יותר מ-4 שנים, החלטתי שהגיע הזמן להזיז את עצמי ואפילו קיבלתי מאמא שלי טלפון של פסיכולוג מומלץ. אבל אז השתלטו עלי הפחדים והעכבות וכמובן שאיבדתי את המספר ודחיתי את השיחה ובסוף זה לא יצא לפועל. משהו בהליכה לפסיכולוג בשביל לחשוף את הרגשות הכי כמוסים מאוד הפחיד אותי, פחדתי שאני לא באמת אחשוף את עצמי ואם זה לא מספיק זה שאמא שלי נתנה לי את המס' לא ממש עזר…

Rorschach Ink Blot

אז מה אתם רואים כאן?!?!

אבל אחרי כמה שבועות קראתי כתבה באחד העיתונים הוירטואלים על מישהי שהחליטה להקים מאגר של פסיכולוגים מומלצים. מתקשרים אליה, נותנים לה פרטים כלליים ועונים על כמה שאלות מנחות והיא נותנת לך מס' טלפון של פסיכולוג/ית שנראה לה שיתאימו. מכיוון שלא רציתי לערב את אמא שלי ולא ידעתי את מי לשאול על המלצות, זה היה נשמע לי כמו סידור טוב וככה הגעתי לפסיכולוג הראשון שלי.
האמת, מהרגע הראשון הרגשתי שאין שם חיבור אמיתי.
נלחמתי בעצמי במשך קצת פחות משנה בניסיון להיפתח ולספר מה באמת עובר עליי, מה אני חושבת ומה אני מרגישה, אבל ללא הצלחה גדולה…
ואז ניצלתי!
קצת לפני תחילת שנת הלימודים, הבנתי שלימודי תואר שני דורשים לפחות 3 אחרי-הצהריים ואין סיכוי שאני יוצאת מהעבודה מוקדם בעוד יום ומצליחה להתמודד עם הכל.
היום (וגם אז) אני יודעת שכל אלו היו תירוצים על מנת "להיפרד" מהפסיכולוג ההוא…

אחרי כמעט שנתיים של לימודים, כלום לא השתנה…
נשארתי עדיין לבד, החברים מסביב החלו נעלמים לעולמם של הזוגות והמפגשים איתם לאט לאט פוחתים או סתם הופכים מוזרים יותר ויותר, החברים מהלימודים לא הפכו לחברי נפש ובאופן כללי משהו הרגיש לי חסר…
אז במסגרת המתנות שהחלטתי לתת לעצמי לרגל יום הולדתי ה-30, החלטתי לחזור לטיפול ולנסות הפעם באמת להיפתח ולהגיע לשורש הבאה.
גם הפעם הכל התחיל מהאינטרנט, שם מצאתי כתבה של הפסיכולוגית שלי היום, נכנסתי לאתר שלה, חקרתי קצת והיה נדמה לי שהפעם אני באמת אצליח להתחבר…

reinvent_yourself

אל הפגישה הראשונה הגעתי מוכנה נפשית והכרחתי את עצמי לדבר על הכל, לענות על כל שאלה בכנות ולהילחם כנגד כל תחושת התגוננות.
אני מודה שזה לא תמיד עובד וגם היום, קצת יותר משנה אחרי, אני נאבקת עם עצמי מה לספר ולחשוף, ללכת כנגד האינסטינקטים שלי וההרגלים ולנסות לעשות ההיפך מכל מה שעשיתי עד היום מבלי לאבד את עצמי.
וזה לא קל בכלל…

בסרטים ובטלוויזיה, תמיד כשמראים טיפול פסיכולוגי זה נראה כ"כ קל:
יש את אלו שמתישבים ומתחילים לשפוך את ליבם בכזו קלות, לתאר את כל מה שעבר עליהם בחיים, את כל המחשבות הקטנות והרגשות החבויים.
ויש את אלו שמשחקים ב"משחק השקט" במשך כמה זמן ואז מתחילים לשפוך את ליבם, לתאר את כל שעבר עליהם בחיים, המחשבות הקטנות והרגשות החבויים.
לצופה מהצד תמיד מאוד ברורה הבעיה ולרוב גם הפתרון…
אני אפילו לא יכולה לספור את כמות הפעמים שהגבתי בזלזול לסצנה שכזו, כי זה לא הגיוני שדמות באמת מתלבטת מה לעשות – הרי זה כ"כ ברור! מה כ"כ קשה? פשוט תקבל/י החלטה ותעשה!
אבל עכשיו אני שם, עושה את אותו הדבר… נאבקת בעצמי, בפחדים הלא ברורים האלו. כ"כ הרבה פעמים אני יושבת על הספה הזאת, יודעת מה נכון וצריך לעשות אבל פשוט לא מצליחה. כ"כ הרבה פעמים אני מבינה שמה שתוקע אותי זה אני ולא מצליחה לדחוף את עצמי מהבוץ הזה.
וזו היתה הסיבה העיקרית למה הסכמתי ללכת גם לטיפול קבוצתי.

destiny-cards-psychology-and-religion

כשמצאתי את התמונה הזו, פשוט בהיתי בה במשך כמה דקות.
היא כ"כ גאונית ומדוייקת!

אחרי חודשים של התנגדות, שהמוח מבין שזה הדבר שכדאי לי לעשות ושזה הדבר שיעמיד אותי בסיטואציה שהכי קשה שלי ולכן יעזור לי, אבל משהו אחר בתוכי פשוט מסרב להסכים, החלטתי לקפוץ למים העמוקים ובלי יותר מידי מחשבה פשוט להסכים וללכת.
ומאז אני מנסה לעשות את הדברים האלו שמעוררים אצלי התנגדות כ"כ חזקה, זה לא תמיד מצליח ואני לא אשקר ואגיד שזה תהליך קל (בכל זאת, הכל מתועד כאן ;-)), אבל מי יודע – אולי אני אצליח בסוף…

כאן גם המקום להודות באופן אישי (סוג של… :-)) לאביעד קיסוס, שבכל יום שני ב-9:20 סופר כבר את הדקות שהשידור יסתיים והוא יוכל ללכת לפסיכולוגית שלו.
נכון שכבר שנים זו לא בושה ללכת לפסיכולוג, אבל כנראה שהדיבור הקז'ואלי על זה עשה את שלו ועזר לי לעשות את הקפיצה הזו למים העמוקים.
טוב, אני מודה שגם השתכנעתי לא מעט לקנות כל מיני שטויות שהם מפרסמים 🙂

מועקה / אבטיפוס

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“בטיפול

  1. 4 שנים זה המון כסף, ונכון שלא כל דבר נמדד בכסף הרי גם הצלחה ש להטיפול אין. תיאורתית א תיכולה לדבר איתה גם עוד 30 שנה בלי הבטחה לתוצאות ומה יקרה אז
    ?

    חוץ מזה שהפסיכולוגית כבר עברה לאקירוב
    ?
    🙂

  2. קודם כל זה לא 4 שנים, היו הרבה הפסקות באמצע, אבל זו לא ממש הפואנטה…
    אני מאמינה שאנחנו עובדים גם כדי לממש את עצמנו ולתת תוכן לחיים שלנו, אבל גם כדי להרוויח כסף, כסף שאמור לספק את הצרכים שלנו. אז כרגע הצרכים שלי הם כאלו ולכן שווה לי "לבזבז" על זה את הכסף 🙂
    ולגבי הפסיכולוגית שלי, אין לי מושג איפה היא גרה, אבל שיהיה לה לבריאות. היא עובדת בשביל זה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s