הסקרנות הרגה את החתול…

כמעט כולם עושים את זה, זו לא סטייה פרטית שלי ונראה לי שזה משהו נורמלי לחלוטין.
כולם מציצים לאנשים אחרים בפייסבוק…

השבוע הפייסבוק הציע לי במקרה מישהו שלמד איתי בתיכון. כנראה שהייתי במצב רוח נוסטלגי כי ממנו עברתי בשרשרת למספר מכרי עבר שלא פגשתי שנים והסיכוי שבאמת ניפגש שואף לאפס…

אז נכון שזה שכולם עושים את זה לא מצדיק את יצר המציצנות הזה (בכל זאת תמיד אמרו לנו כילדים: "ואם כולם היו קופצים מכלבו שלום, גם את/ה היית קופץ/ת?!?), אבל יש משהו מושך בלבדוק מה קורה עם כל מיני אנשים שהכרת פעם מבלי להיפגש איתם על באמת.
בדר"כ מדובר בכל מיני אנשים שהיו איתי בבי"ס/צבא/לימודים ופתאום הפייסבוק מציע שנהפוך לחברים כי יש לנו איזה חבר-שניים משותף, אבל מכיוון שהם לא באמת חברים שלי אני לא רואה שום טעם בלהציע להם "חברות" אז אני רק מציצה לראות מה קורה איתם…
ואם הם לא חוששים לפרטיותם הם גם יספקו את ייצר המציצנות שלי 🙂

הרבה פעמים אני מופתעת לגלות לאן הם הגיעו בחיים ואיפה הם עובדים, הרבה פעמים נראה לי לגמרי הגיוני שהם הגיעו לאן שהם הגיעו בחיים, אבל תמיד אני מופתעת לגלות שהם נשואים או כבר הורים ואז אני נזכרת שאנחנו כבר גדולים (31 זה לא צחוק…).
אין לי מושג למה, אבל הגיל הכרונולוגי שלי פשוט לא מסתדר לי.
זה מכה בי בכל פעם מחדש, המספר הזה – 31!
בכל פעם מחדש אני בשוק מאיך שהזמן טס והשנים עברו…

אז שניה לפני שתגידו: "גיל זה רק מספר, זה לא חשוב בכלל, חשוב מה שאת מרגישה ואיך שאת מתנהגת", אני חייבת להגיד שזה נכון אבל…
לכל אחד יש ציפיות מעצמו, כל אחד חשב על מה שהוא יהיה כשהוא יהיה גדול ופתאום אני כבר גדולה ואין לי מושג מה אני עושה.
טוב, זה לא ממש מדוייק, יש לי מושג מה אני עושה בחלק מהתחומים, אבל בחלק אחר – אין לי מושג איך הגעתי לכאן…
בעצם גם זה לא מדוייק, ברור לי לגמרי איך הגעתי לכאן, אבל לא ברור לי איך עברו כבר כ"כ הרבה שנים מאז התיכון בלי שהרגשתי, לא ברור לי למה התנהגתי כמו שהתנהגתי בכל השנים האלו ולא ברור לי מה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו…

Time Gone By

היום (או יותר נכון – אתמול), אחרי א.ערב ואחרי שכולם התפזרו לבתיהם, אמא שוב לקחה אותי לשיחה.
אני תמיד יודעת שהיא רוצה לדבר איתי על זוגיות והבעיות שלי כשהיא מתחילה את השיחה במשפט: "אני יודעת שתתעצבני, אבל אני רוצה לדבר איתך על משהו ובבקשה תקשיבי לי עד הסוף…" (או כל ווריאציה מעצבנת אחרת)
אם נמשיך בקו ה"אין לי מושג למה" שמוביל את הפוסט הזה, אז אין לי מושג למה דווקא הפעם לא התעצבנתי ואפילו שיתפתי פעולה (יחסית).
לפני שבועיים, קצת לפני החתונה של אחותי, אבא שלי היה לחוץ במיוחד בגלל עומס בעבודה וגם בגלל החתונה מה שהוביל למצב נפיץ יחסית שהתבטא בחילופי מילים קצת מיותרות וירידה בקטנה על מצבי הזוגי והתגובה שלי לא אחרה לבוא: "יש לכם בת אחת שכמעט נשואה ואולי תצטרכו להסתפק בזה ולהשלים עם העובדה שאני לא אתחתן".
אז אחרי בקשת סליחה וכו', היום אמא החליטה שהגיע הזמן לבדוק האם באמת הרמתי ידיים והתכוונתי למה שאמרתי אותה מריבה…

האמת, לא הרמתי ידיים אבל אני בכלל לא בטוחה שזה לא יקרה.
אבל זו לא היתה התשובה שלי אליה,
אמרתי לה שלא הרמתי ידיים ואני עדיין מנסה, אבל נמאס לי שהערות האלו שלהם והם צריכים להתחיל להשלים עם העובדה שזו אופציה אפשרית.
כמובן שמשם זה המשיך לשאלה המתבקשת: "אבל את עושה משהו בנדון? אולי את צריכה עזרה ממישהו מקצועי?"
והתשובה שלי לא משתנה: "כן, אני עושה ויש לי עזרה, כבר דיברנו על זה…"
אבל היום משהו בי היה קצת יותר פתוח להרחיב ולשתף ושהיא התחילה לחקור על סוג העזרה שאני מקבלת ואיך הגעתי אליה, לא הגבתי כמו תמיד בקיר קוצני וסיפרתי שאני הולכת לפסיכולוגית וגם לקבוצה. הסברתי שאני לא יודעת בוודאות מה הבעיה (חוץ מזה שקשה לי להיפתח לאנשים, כמובן) ובטח שאין לי מושג למה אני ככה ומה הגורם לזה, אבל אני מנסה לברר.
אני לא אתמלל את כל השיחה, אבל היא נגמרה בזה שהיא מאחלת לי שאני אצליח להתגבר על הבעיות ולמצוא זוגיות ולצאת מהבדידות…

מי יודע, אולי זה יקרה…

I Just Don’t Know What To Do With Myself / The White Stripes

איזה חבל שהם התפרקו…

הידעת?
הסקרנות הרגה את החתול הוא פתגם אנגלי (במקור: Curiosity killed the cat) המזהיר מפני סקרנות יתרה העלולה לגרום נזק לסקרן. באנגלית קיימת תשובה נפוצה לאומר "הסקרנות הרגה את החתול", והיא: "שביעות רצון החזירה אותו" (satisfaction brought it back). הפתגם השתרש אף בשפות אחרות, כולל בשפה העברית.

מודעות פרסומת

5 תגובות ל-“הסקרנות הרגה את החתול…

  1. מבין הייטב ומזדהם עם מה שכתבת

  2. מזדהם = מזדהה

  3. אכן הסקרנות הרגה את החתול. כמעט כולם נמצאים בפייסבוק ולכן קל ומעניין לגלות מה קרה לאנשים מהעבר ומה הם עושים היום.
    יש כיום הרבה רווקים ורווקות בגיל 30+, על אף שתמיד יש את המכרים האלה שהתחתנו בגיל 25 ויש להם כבר ילדים. כך שאת ממש לא יוצאת דופן.
    אני ממש לא מאמין בסדנאות זוגיות ובשיחות עם פסיכולוגים… ואני מאוד מבין אותך, אני אח ל"בעיה" ובאותו הגיל כמוך.

  4. תודה,
    אני לא בטוחה אם טיפול פסיכולוגי זה משהו "להאמין" בו, אבל מכיוון שהבעיה הכי גדולה שלי היא שיתוף אנשים ברגשות ובמחשבות הפרטיות והאינטימיות (שלא תחת שם קוד :-)), אני חושבת שזה כרגע הפתרון בשבילי…
    נראה לי שנתת לי רעיון לפוסט הבא, נראה אם יצא מיזה משהו טוב 😉

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s