19/2/2010

היום לפני שנתיים סבא שלי נפטר.
זה היה יום שישי, ובשעה 16:00 הוא נפטר בבית החולים.

בבוקר עוד הלכתי עם אמא לקניות, אבל החנות שאליה הלכנו היתה סגורה ואז אבא התקשר וסיפר שהמצב לא טוב.
(האמת, המצב לא היה טוב כל השבוע, אבל לא סיפרו לנו עד כמה חמור כי לא רצו להדאיג את "הילדים", משפחה פולנית טיפוסית בכל הקשור למוות ומחלות…)
אמא התקשרה לאחותי שהיתה בעבודה וביקשה ממנה להגיע הביתה אחרי העבודה כי המצב לא משהו ואני נזפתי בה שככה היא מודיעה לה כי אחותי היא רגשנית והיא לא מתמודדת טוב עם בשורות רעות.
לאחר כמה שיכנועים, אבא הסכים שאחותי ואני נבוא לבי"ח ואמא שלי נשארה לחכות לאח שלי שהיה בצבא.
בדרך לביה"ח, אני ואחותי עוד התלוצצנו וניסינו להתחמק מהנושא…
כשהגענו כל המשפחה היתה שם עם פנים נפולות ומידת הציניות המקובלת במשפחה.

סבא שלי הוא גיבור, הוא עבר הרבה דברים קשים בחיים ושרד אותם בגבורה. הוא חלה בחצי מהמחלות הידועות ושרד גם אותן. בשנים האחרונות, בכל פעם שהמצב היה קריטי והתחילו כבר להכין אותנו שזה הסוף, הוא הפתיע את כולם והתאושש.
הפעם ההדרדרות היתה קשה יותר, אבל בסתר ליבנו כולנו חיכינו שהוא שוב יפתיע…

אבא עשה לנו הכנה קצרה (מאוד) ונכנסנו לחדר של סבא, אבל זה כבר לא היה הוא.
זה מחזה שאני לא אשכח בחיים…
יצאנו שוב למסדרון וחיכינו וחיכינו וחיכינו.
בסביבות 15:30 אח שלי ואמא שלי הגיעו ונכנסנו לסבא. אח"כ אח שלי ביקש להיפרד ממנו לבד (איזה גיבור) ואז זה נגמר.
סבא חיכה שהנכד שלו יחזור מצבא להיפרד…

זה היה המוות הראשון במשפחה הקרובה שלי, עד אז התגאתי בארבעת הסבים והסבתות שלי ופתאום הכל השתנה.
זה היה רגע כ"כ עצוב ובלתי נתפס אך עם זאת היתה הקלה כלשהי בכך שהסבל שלו נגמר.

אני ואחותי התנדבנו לנסוע להביא את בני הדודים הקטנים שלא היו בבית חולים ומבצע ההתמודדות והשבעה החל.
כולנו התכנסנו אצל סבתא וניסינו להבין מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו.
מודעות אבל הודפסו ונתלו ברחבי העיר, טלפונים למכרים, סידורי לוויה ועוד כל מיני דברים טכניים.
ואז נשלפו אלבומי התמונות…

מי שהמציא את מנהג השבעה היה גאון!
אין לי מושג איך מתמודדים עם אובדן כזה בלי שבעה, בלי הסיפורים שעולים בשבעה, בלי הביחד הזה שמאחד את כולם…
זה היה שבוע קשה, בלי הרבה שינה, עם הרבה דמעות אבל גם עם הרבה צחוק.
סבא שלי היה אדם שתקן, הוא השאיר את רוב הדיבורים לסבתא :-).
הוא בניגוד לסבתא, לא אהב לדבר על העבר ולכן מה שידענו על העבר שלו היה ממה שסבתא סיפרה וריססי מידע שקיבצנו מכל מיני מקומות…
היחיד שהיה חסר שם זה סבא, הוא היה כ"כ נהנה לראות את כל המשפחה שלו ביחד…

סבא, אני מתגעגעת אליך…
אתה חסר לי בשתיקות שלך, נהנה מכל האוכל שאסור לך לאכול בארוחות המשפחתיות ובנזיפות הקטנות שלך בסבתא כשהיא מדברת יותר מידי.
חסרה לי הנזיפה שלך כשאני מגיעה לבקר כי מזמן לא הגעתי, השיחה הקצרה על "מה נשמע?" והצפייה המשותפת בכדורגל.
בכל פעם שאני מגיעה לבית שלך ושל סבתא ועוברת על ידי החדר שלך, אני עדיין מצפה לראות אותך שם, יושב על יד התנור (החם מידי) ורואה טלוויזיה.
בכל פעם, הלב נצבט מחדש לראות את החדר הזה ריק…
אני מקווה שאתה גאה בנו מלמעלה ושומר עלינו טוב טוב שלא נרוץ ולא נתקרר.

אני מתגעגעת… 

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“19/2/2010

  1. איזו רשומה מרגשת. הזכירה גם לי את סבא שלי. גם אני באתי להיפרד מסבא שלי וזאת היתה חוויה מטלטת מבחינה ריגשית.

    אולי גם אני אפשרסם רשומה בסגנון הזה לזכרו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s