עולם אחר

פעם בכמה חודשים יוצא לי להציץ ולחיות קצת בעולם אחר, עולם של כללים מאוד ברורים, היררכיה מוגדרת ומדים…
כשהמעטפה הלבנה עם הכיתוב הירוק מגיעה בדואר יש את השנייה הזאת של מתח – מתי? לכמה זמן? מתאים לי? ושנייה אחרי פתיחתה עולות המחשבות – ואוו, חופש מהעבודה! יהיה מצחיק! כמה עבודה אני צריכה להספיק לפני! ואחרי…

השבוע שוב עברתי לחיות בעולם האחר הזה, העולם המקביל לאזרחות, העולם בו כולם רצים כל הזמן סביב עצמם ומתחילים לעבוד רק כשיורדת השמש והכל תמיד מאוד דחוף וקריטי (גם כהוא לא באמת…).
יש משהו מאוד משחרר בלהיות מילואימניק, משאירים הודעה במייל בעבודה, עולים על מדים ומייד נכנסים לדמות!
בשעות הראשונות משלימים פערים וחוויות מהחודשים האחרונים שלא נפגשנו ואז מתחילים לקטר על חוסר היעילות ולמה באנו כ"כ מוקדם. אח"כ כבר נכנסים לשיגרת החיים של מילואימניק: הגדרת לו"ז משמרות, א. צהריים ב-12 וא.ערב ב-18, קצת עבודה לקראת התרגיל תוך ניסיון לדלות ממוחנו מה אנחנו אמורים לעשות, מענה לטלפונים וסינון טלפונים מהעבודה, טלפון להורים בכל פעם שעוברים את המחסום כדי שלא ידאגו, עייפות בלתי נגמרת (גם כשלא עושים כלום) ומחשבות על מה לעזאזל עושים כל היום החיילים בבסיס חוץ מלעשן?!?!

A Different World by Michael Dachstein

A Different World by Michael Dachstein

כשאנשים שומעים שאני עושה מילואים תמיד מתגנב לו הפרצוף התוהה הזה ועולה השאלה: בנות גם עושות מילואים? למה לך? עד מתי? איפה?
אז כן, בנות עושות מילואים וזה הופך יותר יותר שכיח. בכל פעם שאני מגיעה למילואים יש יותר ויותר מילואימניקיות מסביבי ולסדירניקים זה כבר נראה פחות ופחות מוזר. ולמה לי? כי אני חושבת שאם אנחנו רוצות שיוויון זכויות אז צריך לקבל גם את החובות שבאות עם הזכויות. וזה לא בא מפמיניזם, זה בא מרצון לשיוויון.
מאוד מעצבן אותי לשמוע את חלק מהחברות שלי מקטרות על זה שלא בא להן לעשות מילואים ולמה בכלל הן צריכות לעשות ואם הן כבר עושות אז למה במקום X ולא בY וכו' וכו'…
באמת שזה יכול להוציא אותי מהכלים!
איך אפשר להגיד "למה דווקא אני?!?" ולא להתבייש בעצמך???
איך אפשר להגיד: "לא מתאים לי עכשיו" מבלי להרגיש תחושת גועל קטנה בגרון???
איך אפשר להגיד: "אם זה לפחות היה במקום משמעותי" ולא להרגיש כמו אחרון החפ"שים ולהתבייש?

זה לא שתמיד מתאים לי לבוא למילואים, זה לא שהנסיעות לחור הזה הן הדבר הכי כיף בחיים שלי, זה לא שבכל דקה שאני שם אני מרגישה שאני כ"כ חשובה ולא יכלו בלעדיי וזה לא שהיה לי כ"כ קל להתחבר לאנשים שם.
אבל בכל זאת…
כשאני עולה על מדים, תחושת גאווה קלה צצה, כשאני מגיעה לבסיס ופוגשת את החבר'ה מהמילואים תחושת ביחד מופיעה (למרות שמעבר ל-4-5 ימים בשנה אנחנו לא בדיוק ביחד), כשאני פוגשת את הסדירניקים (ובכל פעם זה אנשים אחרים) הנוסטלגיה מכה בי (למרות שלא שירתתי שם בסדיר) וכשאני משתתפת בסיכום תרגיל ומציגה נק' לשיפור, אני יודעת ששום דבר מהותי לא ישתנה לפעם הבאה, אבל תחושה של שותפות ועשייה בכל זאת קצת מדגדגת בי…
ומעבר להכל, איפה נוכל להתמחות ב-Spider Solitaire אם לא במילואים? 😉

A Different World by Michael Dachstein

A Different World by Michael Dachstein

טוב, אז אחרי הנאום חוצב הלבבות שיצא קצת יותר ארוך מהמתוכנן, נעבור לנושאים אחרים עם קצת פחות דברי תוכחה…

השבוע היה גם המפגש האחרון של "הקבוצה למאותגרי זוגיות", מפגש פרידה שכזה (עוד עולם אחר). המפגש לווה בתחושת שיחרור והקלה עם צביטה קלה בלב שלא נתראה יותר.
די חיכיתי לקבל את ערבי ראשון שלי בחזרה, ערב שבו אני אוכל לחזור לעשות קניות נורמליות בסופר, להתאושש מתחילת השבוע וסתם לבהות בטלוויזיה או אולי אפילו לקבוע דייט עם חברים או עם בחור…
מצד שני, במהלך המפגש האחרון התגנבה לה צביטה בלב על כך שנפרדים ויותר אני לא אראה את אותם האנשים. אומנם רובם לא היו אנשים שהייתי מחברת איתם במציאות היומיומית, אבל כשחולקים קשיים ודברים אישיים כ"כ בסוף מתחברים, גם כשלא מודעים לזה.

מעבר לצביטה המפתיעה בלב, הופתעתי לשמוע במפגש האחרון דעות שלא הושמעו במהלך 3 החודשים האחרונים. פתאום אנשים אמרו שהם דווקא לא מסכימים עם הביקורת שהושמעה על הציניות שלי, פתאום אנשים חלקו לי מחמאות…
ואני שואלת – איפה הייתם עד היום?!?! למה לא אמרתם כלום כש"קטלו" אותי? למה הייתי צריכה להסתובב במשך חצי מהזמן עם תחושה שלא מבינים אותי???
אני מבינה למה במפגש אחרון אנשים מרשים לעצמם להגיד דברים שהם לא אמרו קודם, בכל זאת יש משהו מאוד משחרר בידיעה שאתה אומר משהו למישהו שלא תראה יותר, מעין תחושת closure (או אס"ק, אם תרצו) וגם אני הרשתי לעצמי להגיד דברים ששמרתי לעצמי עד עכשיו, אבל הרגשתי שזה היה שונה קצת… ולא רק בגלל שזה עליי…
כשמעירים למישהו פעם-פעמיים על משהו שאתה לא מסכים איתו אבל הוא לא נראה לך מהותי, נראה לי בסדר שלא להביע דעה. אבל אם ההערות חוזרות על עצמן ואתה יושב ושותק, כאן זה כבר מתחיל להפריע לי.
אז מצד אחד יצאתי מהמפגש בתחושה טובה מהמחמאות, אבל מצד שני יצאתי קצת מתוסכלת…

מנסים לארגן קבוצת המשך, אם תתארגן כזו ואני אחליט להצטרף, אולי אני אדבר על זה… נראה…

הדיסק של מאיה איזקוביץ עדיין מתנגן אצלי באוטו ללא הפסקה, ובכל פעם אני "מגלה" בו שיר מדהים אחר. אז עד שיגמרו התגליות, תזכו לעוד שיר מדהים שלה:

Maya Isacowitz – Free Yourself

Is there a load on your back
…Pushing you down

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“עולם אחר

  1. פינגבק: אופטימיות זהירה | shloshim30

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s